נאם דוד (רמב"ם) לו

פ"ה דין ג' וכן אם אכלם זה אחר זה עד שאכל . מן הכל כזית לוקה ע"כ. דהיינו שאף על פי שאינם מין אחד כיון שכולם יוצאין מן הגפן מצטרפין דהוא כמו מין אחד דשאר איסורין דדינא הוא שאם אכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית דחייב ג"כ עבדינן הכי בנזיר אף ע"פ שאינו מן אחד. ומה שאמרו בש"ס איסור לאיסור אפי' בזה אחר זה לאו דוקא לר"עק קאמר אלא גם לרבנן. דקרא אתי להאי דבנזיר אע"פ שאינו מין אחד הוא. הרי הוא כמו שאר איסורין במין אחד. דקרא אתא לומר דגם איסורי נזיר מצטרפין דמקרי מין אחד. דשאר איסורין לא ילפי מנזיר דהלכתא היא דבזה אחר זה במין אחד מצטרפין וקרא אצטריך לנזיר דעבדינן כמו שאר איסורין במין אחד: והשתא לא קשה עוד מה שהקשה הרל"מ ז"ל יעו"ש דרבינו ס"ל כיון דמתניתין סתמא מתניא וכן היוצא מן הגפן מצטרפין זה עם זה משמע דהוא לאשמועינן דהוא כמו שאר איסורין במין אחר. וכמו דהתם אית לן דאם אכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית שהוא חייב ג"כ באיסורי נזיר. ומשמע דשאר איסורין הלכתא כך הוא ונזיר עבדינן הכי מכח קרא. וא"כ מאי שאמרו בש"ס לר"עק לאו דוקא אלא גם לרבנן אצטריך להכי כן נ"ל

דין ח' ולוקה מלקות ששי משום לא יחל דברו שהוא שוה ככל הנדרים ע"כ. עיין להרל"מ ז"ל שהקשה לרבינו דאמאי לא תני בין הבינים ותרץ כיון שכתב כזית ענבים ודאי דאינו חייב אלא אחת וכו' אם כן לשום אחד מהפירושים אינו חייב על בין הבינים כיון שלא אכל אלא כזית ענבים ולכך כתב רבינו ז"ל כזית ענבים וזהו פשוט עד כאן. וקשה לי על תירוץ זה דמכל מקום היה לו למנות דאם אכל כזית מזה וכזית מזה דחייב שתים: ומה שנראה לי לתרץ הוא כך דרבינו לעיל בדין ב' לא כתב רבינו ענבי דברי ולא שבין הבינים משום דס"ל דכל אלו הם בכלל ענבים ולא אצטריך למימרינהו וכיון שכן ליכא לאו אחר כי אם לאו וענבים לחים וגו' ומה דפשט קא מפקי ליה מועד זג הוא לומר דהוא פרטא בחדא וכמ"ש בשטה דהרב עזריאל ותוס' הרא"ש יעו"ש ומבואר שם דהלאו שלהם הוא הלאו של וענבים לחים וגו'. וסובר רבינו דלא גרסינן הכא בש"ס והא שייר דבין הבינים אלא גריס אמר רב פפא לא תניא מידי חמש כיון דלאו שיור דלא יחל דברו וכן נראה ממה שרבינו לא מנה בתחלת הלכות אלו כשמונה הלאוין. האי דבין הבינים דמשמע דלית ביה לאו לעצמו דהוא משום דנפיק מלאו דענבים כמו שכתבתי לעיל. ודלא כהאי גירסא דקא מקשה והא שייר דבין הבינים. ועל מה שכתב הרב הנזכר לבסוף דמה שלא מנאו רבינו ללאו דבין הבינים הוא משום דמפיק ליה מיתורא דועד ליכא ביה לאו דאתי מדרשא לכך לא מנאו רבינו במנין הלאוין. תמיהא לי טובא דהא קא פריך בש"ס והא שייר דבין הבינים. אלמא דאית ביה מלקות. ועוד קשה דוה הפך התירוץ שכתב על דברי רבינו בראשונה דמשמע דאית ביה מלקות

דין י"א נזיר שגלח שערה אחת וכו' שנאמר תער לא יעבור על ראשו. כתב מרן בכ"מ ופסק כר' יאשיה והטעם משום דבתר הכי אמרינן וכו' ומדמותיב גמרא מדקתני מנין לרבות כל המעבירים והיינו כר' יאשיה משמע דהכי קי"ל ע"כ. מדבריו אלו כראה דהך ברייתא היא כר' יאשיה. ואע"פ שר' יאשיה: מייתי לה מקדש יהיה גדל פרע שער ראשו. והברייתא מייתי ליה מתער לא יעבור לרבות כל המעבירין. הוא. דכוונתו ז"ל לומר דמחייב בהאי דלא כרבי יונתן. ומה. שלא נקט הטעם דבמתניתין מחייבה אפי' שלא בתער דקתני או שספסף כל שהוא חייב. וכתב רבינו בפירוש המשנה וז"ל ואמרו ספסף כל שהוא חייב ר"ל שיעקרנו ביד. אלמא דלא בעי תער דהוא דלא כרבי יונתן הוא משום דבמתניתין לא קתני תלש מרט אלא ספסף.. ואיכא לפרש כמו שפירש רש"י במתניתין שתלש קצת בראש השער יהא חייב ג"כ. להכי הביא דכרי ר' יאשיה דנקט תלש מרט דהוא מרטה לגמרי משמע. וכמר שאמרו בש"ס שהוא כעין תער או הות מפרשינן לספסף דמתניתין הוא מלשון סוף דהוא לא השאיר בשער כלל וכן פירש"י בש"ס כמו סוף והוה אמינא דאינו חייב אם הניח מעט אפי' אין בו כדי לכוף ראשו לעיקרו. אבל מדברי ר' יאשיה דנקט תלש משמע אפי' הניח מעט. אלא דבעי כעין תער שלא יש בו כדי לכוף ראשו לעוקרו וכמו שאמרו בש"ס שהוא כעין תער: ונראה שלר' יאשיה שמביא לה מקדש יהיה גדל פרע שער. ראשו. הוא משמע שאין בו לאו דהוא משמע דלא ישירנו בשום דבר ולא הכא מכלל עשה עשה. ומוכרח לומר כדברי התוספות דר' יאשיה קאי בשלא כעין תער ובהאי עובר בעשה דהוא לאו הבא מכלל עשה. ואם כן מה. שכתב הכ"מ כנז' דהוא כר' יאשיה לא כר' יאשיה ממש. דר' יאשיה איירי באופן שלא קצצה מעיקרה ואין בו אלא עשה. ורבינו איירי כשקצצה מעיקרא כעין תער דהוא אית ביה לאו. אלא כוונת דבריו ז"ל לומר דלא כר' יונתן. דפטר כל שלא בתער. ואה"נ לדעת רבינו כל שהניח כדי לכוף ראשו לעיקרו עובר בעשה. כמו שאמר רבי. יאשיה מקדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ומה שלא ביאר רבינו זה שכבר כתב בפרק ראשון דין א' וז"ל ומצות: עשה שיגדל שער ראשו שנא' גדל פרע שער ראשו ע"כ. ולא כתב כי אם בהעביר על ראשו סם שמשיר את השער והשיר את השער משום דאשמועינן חדושא דאף ע"פ דעקר לכוליה שער ולא תניח בשורשו כלל דהוא. דומה לתער אפ"ה אינו לוקה שאין בו אלא מצות עשה הנזכר הידוע

דין י"ב העביר על ראשו סם שמשיר את השער והשיר את השער אינו לוקה ע"כ. כתב מרן בכ"מ על זה שם דמשמע שהוא מבואר שם שם בש"ס. ולא ידעתי באיזה מקום מבואר. והרל"מ כתב על דין זה לא ידענא מהיכן הוציא זה וכו' וטעמו של רבינו לא ידעתי ע"כ. ואנכי איש צעיר נלע"ד דטעמו של רבינו דדייק לישנא דקתני תלש מרט ספסף דמשמע דבעינן שיעשה בידים וכן כתב בפירוש המשנה וז"ל ספסף כל שהוא חייב ר"ל שיעקרנו בידים דהוא דומה לתער דהוא המעביר התער ביד ומסיר את השער. אבל בהעביר סם על ראשו דבשעת הסיבה לא קא מעקר הוא השער אלא הסם הוא עושה טבעו להשיר השער. דכיון דלא דמי להעברת התער הרי פטור ממלקות אבל הוא בטל מצות עשה. דגדל פרע שער ראשו שהוא לא גדלו שעשה דבר אדרבא לעקר הנמצא

דין י"ד ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את ך השער ע"כ. כתב מרן בכ"מ ומ"מ איכא