נאם דוד (רמב"ם) לא

נודר אין לך פתח גדול מזה ומנין לי שאם אסר עצמו בחרצנים לבד שאסור בכלן ואפי' יאמר אילו הייתי יורע שאסור בכלן לא הייתי נודר: ואפשר שד לומר דודאי דמה דקתני מתניתין הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים וכו' הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו דמשמע שאע"פ שהוא לא רצה בנזירו' בכל דקדוקי נזירות כי אם בחרצנים וכו' אפ"ה כל דקדוקי נזירות עליו. דהוא משמע אע"פ שאם היה יודע שהוא אסור בכולן לא היה נודר דהוא נתפס בהך נזירות ולא מהני הך פתח להתירו דודאי דלהכי אתא קרא דבאחת נאסר על הכל אף על פי שאין רצונו ליאסר בכל. וכיון שאין רצונו ליאסר בכל. וכיון שאין רצונו ליאסר בכל ודאי הוא שאם היה יודע שיאסר בכל לא היה נודר ואפ"ה נאסר: ונראה לי דודאי לא מקרי פתח דמה שאומר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר הוא משום איסור היין דוקא דלא משום הנך אחריני דהנך לא נתחרט מהם משום עצמם אלא משום היין וזה לא מקרי פתח כיון שלא נתחרט משום הנך אחריני אלא משום איסור היין וזה לא מקרי פתח

דין ט"ו אמר יודע הייתי וכו' מפני שאלו בכלל נדרי שגגו' שאינם צריכין שאלה לחכם כמו שביארנו ע"כ ד והכוונה שאע"פ שאם אמר להדיא חוץ מן היין שהוא נזיר. ה"מ דלא שגג בקבלת היין דהיינו שלא סבר שמותר לו מפני שאיני יכול לחיות בלא יין אבל הכא שהיה בלבו סובר שמותר לו לשתות ומפני זה הוא שנדר הא לאו הכי לא היה נודר מקרי נדרי שגגות. ולא דמי לרישא יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין. דאוקימנא לה שאמר ואלו הייתי יודע כן לא הייתי נודר. התם שאני שלא היתה כוונתו אל היין שלא ידע שהנזירות גם כן היא מן היין. וכיון שנדר באחד מן הנזירות הרי נתפס. אבל הכא שיודע שהנזירות היא מן היין וסבר שיתירו לו לשתות בשביל שאינו יכול לחיות בלי יין הרי שגג בזה והוה ליה נדרי שגגות

דין ט"ז אמר הריני נזיר כשיהיה לי ולד אפי' נולד לו בת וכו' כתב הרב מש"ל ז"ל דיש להסתפק באומר הריני נזיר לכשיהא לי בן או בת וכו' שהרי כתבו התוספות וכו'. אלא לבן ודאי ולא לטומטום וא"כ אף דקאמר לכשיהיה לי בן או בת לא היה דעתו אלא לבן ודאי או לנקבה ודאית ע"כ. ואנכי איש צעיר נלע"ד דאכתי בעי בן ודאי ונקבה ודאית. והוא מדקתני מתני' דכשאמר לכשיהיה לי ולד הוא דמשמע דגם בת וטומטום ואנדרוגינוס אקרו ולד. משמע דחוץ מזה בעינן בן ודאי ובת ודאית: ועוד שלדברי התוספות אלו דרש לא פליג בזה משום דליכא ספיקא בהאי דודאי שכשיאמר אדם לכשיולד לי בן. אין דעתו אלא לבן ודאי ולא לטומטום. א"כ מאי שנא אם אמר בן או אם אמר בן או בת

פ"ב דין ב' מי שנדר בנזיר וכו' ואם אחר שנגנבה או שנאבדה או שמתה נזר אינו נזיר שזה נזר בטעות ע"כ. הנה לפי מ"ש רבינו בפ"ח מהל' נדרים דין ג' וז"ל ונודע שלא גנבה ושלא הכתה הרי זה מותר מפני שהוא נדר טעות ע"כ משמע דבמה שיאמר נדר טעות הוא מותר וא"כ כאן נמי אינו נדר כלל ואינו צריך התרה. ועיין במה שכתבתי בהלכות נדרים בפרק ח' דין ה'

דין ה' האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן וכו' כתב מרן בכ"מ שנראה שרבינו גריס כהראב"ד אלא שמפרש בענין אחר ככתוב בהשגותיו: ואנכי קשה לי על דברי הראב"ד דאם כמו שפירש הוא למה שינה בלשונו המבעי דבתחילה קאמר אגופיה משמע. דהוא גם אני כשיהיה לי בן אהיה נזיר ואח"כ שינה לשונו בבעיא שניה ואמר אנפשיה קאמר כיון דלפירושו הוא דבתרוויהו קאמר גם אני כשיהיה לי בן אהיה נזיר למה שינה בלשונו דהרי הוכחה גמורה דכדברי רבינו קאמר דבתחלת שאמר אגופיה. הוא אינו כנפשיה דאמר אחר כך. והוא כמו שפירש רבינו דעל גוף ועיקר הדבר דהוא דאמר הריני נזיר בלבד. ואע"פ שגם לפירוש רבינו איכא שינוי הלשון דבבעיא ראשונה קאמר אדבוריה קאמר דהכוונה על מה שאמר כשיהיה לי בן ובבעיא שנית דעל הצד הזה אמר אנפשיה. הוא משום דיותר משתמע במה שאמר אנפשיה שהוא מתפיס עצמו בנזירות. ולא אמר הכי בבעיא ראשונה כיון דהצד השני הוא אגופיה דהוא משמעות אנפשיה להכי אמר אדבוריה. ובבעיא שניה נקט לשון דהוא משתמע שפיר ממה שיאמר אדיבוריה. ולפי שלכאורה יקשה על דברי רבינו דלמת ישתנה הדין האומר הריני נזיר לכשיהא לך בן מדין האומר הריני נזיר לכשיהיה לי בן. דכי היכי דהתם הוי נזיר מיד הכא נמי הוי נזיר. לזה תירץ רבינו בדבריו אשר אמר שלא נתכוון זה האחרון אלא לומר שאני אוהב שיהיה לך בן כמו זה שהרי הוא בוש ממנו. דהיינו כיון שזה הוא מראה אהבתו בפני חבירו שקבל עליו להיות נזיר כשיהיה לו בן. ודאי שמה שאמר ואני הוא לומר שגם הוא אוהב שיהא לו בן. שהוא כוש שחבירו מראה אהבתו עמו והוא לא כן יעשה. לכן עשה כמו חבירו שמראה אהבתו ובודאי שלא אמר לקבל נזירות כלל וצדדי הבעיא הם אם מתפיס עצמו בנזירות כמותו שמראה כל כך אהבה או אין כוונתו לקבל הנזירות דחמיר וכוונתו גם אני אוהבו ושמח בטובתו כמותך. ואמר את"ל כל באנפיה כסיפא לית מלתא וכו' דהיינו דודאי דלא מקבל הנזירות גם הוא כיון דעיקר להראות האהבה די במה שאומר גם אני אוהב אותך כמותו ואין מקבל הנזירות. ומסתפק היכא שאמר הריני נזיר כשיהיה לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני. אם כונתו שאומר גם אני אוהב אותו כמו שאמר בבעיא הקודמת. או כיון שלא בפניו לא כסיפא ליה מלתא לומר גם אני אוהבו כמותך אלא כוונתו ודאי שרוצה להיות נזיר כמותו. ובודאי שאין כוונתו להיות נזיר מעכשיו כמו בבעיא הראשונה דבשלמא בבעיא הראשונה דבפני המקבל עליו להיות נזיר כשיולד לו בן אמרינן דכשאמר ואני סתמא מיד קאמר אבל בזה שמדבר על חבירו כשיולד לו בן די שנאמר שכוונתו כמו שמקבל עליו שהוא לכשיולד כן לחבירו ולא עכשיו: ועיין לפירוש הרב מש"ל בדעת רבינו וקשה לי במה דפי' בבעיא שנית דצד אחד הוא שמא קבל נזירות מיד. דמניין לו דצד שני דלא קבל נזירות אלא שמח גם הוא בטובת חבירו משום דכסיפא ליה מלתא. דאימא דדי לנו שלא נאמר שקבל עליו נזירות מיד. אבל עשה כמו חבירו שקבל עליו להיות נזיר כשיהא לחבירו בן. ודייקי דברי רבינו כמו שמפרש מרן הכ"מ דאנפשיה דאמר שהוא