נאם דוד (רמב"ם) ל

הכ"מ. דהרי הוא מבואר דת"ק דמתניתין ס"ל דב"ש. ס"ל דהוא נזיר. אבל רבי יהודה ס"ל דלא נחלקו בענין נזירות כלל דגם ב"ש ס"ל דאינו נזיר אלא נאסר בגרוגרות ודבלה שהוא כאומר עלי כקרבן. ובית הלל סברי דאין בדבריו כלום דבהאי הוא דפליגי. דהכי הוא נראה ממה שאמר ר' יהודה אף כשאמרו ב"ש לא אמרו אלא באומר הרי הן עלי כקרבן. דמשמע שלדעת ת"ק לב"ש לא איריי בענין לאסור אותם בנדר כקרבן שלדברי לת"ק דמתניתין בש"א נזיר דוקא. אבל לדעת הכ"מ של ת"ק ב"ש ס"ל נזיר ונדור. א"כ הרי מוזכר שלדעת ת"ק נמי הרי הם כקרבן בצד מה שאמרו ונדור: ומה שאמרו בש"ס וב"ה סברי כר"ש דתנן ור"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים. אינו כדברי התוספות שאמרו דלהכי קאמר כר"ש דפוטר לגמרי. אלא לענין שלא יתחייב בנזירות אע"ג שהוא אמר הריני נזיר. משום כיון דאמר מן הגרוגרות ומן הדבלה לא נדר כדרך הנודרין דהיינו. כיון שלא אמר דב"ה ס"ל דיש שאלה להקדש אלמא דהוא משום דלא אתא לאתשולי הוא. וא"כ אמאי אינו נזיר. להכי אמר דטעמא דב"ה הוא משום דסברי כר"ש שלא התנדב כדרך המתנדבים ואינו נזיר. אבל מ"מ נדור מיהא הוי מתורת נדר. והתוספות כתבו לפי דעתם דב"ה ס"ל דגם נדור לא הוי: והנה הרל"מ ז"ל כתב דרבינו שכתב כך טעמו משום דבגמרא אמרו לעיל מהא ב"ש לטעמייהו דאמרי אין שאלה וכו' והוצרך לומר כן כדכתבו התוספות ז"ל שם דאי לא ס"ל כר"ש הו"ל נדור ואינו נזיר לפחות וכיון דאמרי אינו נדור ואינו נזיר אית להו כר"ש וכו' ורבינו פסק כרבנן בפי"ז מהל' מעשה הקרבנות ולהכי פסק דהוי נדור ואינו נזיר ע"כ

נראה לי דכוונת דבריו הוא דאם לא אמר הש"ס דב"ה ס"ל כר"ש הו"ל נדור ואינו נזיר וכמו שכתבו התו' דממה שלא אמר וב"ה לטעמייהו דאמרי דיש שאלה להקדיש משמע דב"ה ס"ל דלאו לאתשולי אתא וא"כ אמאי אינו נזיר להכי אמר דס"ל כר"ש דלא התנדב כדרך המתנדבים להכי נזיר לא הוי דנדרו לא חזי אם כן גם נדור לא הוי דנדרו כמאן דליתיה דמי. ומשמע דלרבנן דפליגי אר"ש ס"ל דנדור הוי. אע"ג דס"ל דיביא מן החטים הוא משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. אבל באומר הריני נזיר מן הגרוגרות דשייך לפרש דבריו שמה שאמר הריני נזיר כוונת דבריו אהא מופרש והוי נדור מן הגרוגרות ומן הדבלה. לרבנן הוי נדור מהם ולא נזיר דעבדינן כך כדי להעמיד דברי ב"ה כדברי רבנן. וא"כ הוי רבנן כרבי נתן שאמר דב"ה ס"ל נדור מיהא הוי כדברי רבנן. ולהכי פסק כר' נתן ולא כמתניתין. דאם כמתניתין דס"ל דב"ה סברי דגם נדור לא הוי הוא כר"ש. ולא שבקינן רבנן דרבים נינהו הילכך עבדינן כדברי ר' נתן: וא ע"ג דרבינו דפסק כרבנן במנחות כרבי יוחנן דמוקים לרבנן גם לב"ה. מ"מ כיון דהש"ס מוקי דלא ליהוי נדור לב"ה הוא כר"ש משמע דבכל גוונא לא אפשר דלא ליהוי נדור אלא לר"ש דוקא. דנקט טעמיה משום דלא התנדב כדרך המתנדבין. דהוא משמע דהנדר מעיקרא ליתיה. אבל לרבנן אפי' דתפרש להו כדברי ר' יוחנן באומר אלו הייתי יודע וכו' דמשמע אבל אם לא אמר כך לא יביא מן החטין הוא משום דכיון מן השעורים נדר ולא הוו בר מנחה לא יביא מן החטים. אבל בגרוגרות דשייך בהו לשון נזיר דהוא מופרש קאמר אף על גב דאינו נזיר מ"מ נדור הוא

ואח"כ נתן טעם להראב"ד דהשיג על רבינו. דהוא. דמה דמוקים לה הש"ס כר"ש דוקא הוא מקמי דלייתי רבי יוחנן. אבל רבי יוחנן אמר בתר הכי דאפילו תימא דהוא אליבא דכ"ע גם לב"ה. א"כ אזדא. לה מה שאמר הש"ס מעיקרא דהוא כר"ש. אלא גם. לרבנן אתו דברי ב"ה. וכיון שהוא פסק כרבנן בההיא. דמנחות. א"כ הו"ל לפסוק כב"ה דאינו נדור גם כן

ועל ההשגה הזאת קאמר ורבינו ז"ל סובר וכו' שרבי יוחנן לא אמר כך אלא משום דהוא אית ליה כסתם מתניתין דאינו נדור ואינו נזיר. וכיון שאינו נדור כלל יכול לאוקומי ב"ה גם כרבנן. שרבנן איירי באומר אלו הייתי יודע וכו' שלהכי מביא מן החטים כמו שהיה. בלבו לעשות מן הראוי. הא אם לא אמר כך פטור כמו הכי לב"ה דפטור לגמרי. אבל אם היה ס"ל דנדור ואינו נזיר לא היה יכול לאוקימנהו כרבנן. דרבנן איירי באומר. אלו ידעתי וכו'. משום דאי הוו ס"ל כרבנן. הא לא אמר הכי פטור לגמרי ואם כן לא דמו לההיא דנזיר. דההיא דמנחות כשלא אמר הכי לא נתנו דבריו ליתפס שהוא פטור לגמרי. אבל בההיא דנזיר אע"ג שלא אמר אילו הייתי יודע לא יפטר לגמרי כמו התם אלא יה נדור. וא"כ מוכרח לומר דלאו כרבנן ובאומר וכו'. אל כר"ש דדברי רבנן כפשטם דאיירי בשלא אמר. ואעפ"כ מחייבין אותו להביא מן החטים. שהוא כנגדו בנזיר להיות נזיר גמור וכדברי ב"ש. אבל ב"ה שאמרו שאינו נזיר הם כדברי ר"ש. שפוטרו מן החטים שהוא דומה לנזיר. ולהכי לא פסק כוותייהו דב"ה איירי גם בלא נדור. אלא כדברי רבי נתן דלדברי ב"ה נדור מיהא הוי אלא דלא הוי נזיר. וכבר הארכתי בספרי הקטן ספר ידי דוד יעו"ש ודוק

דין י"ג האומר הריני נזיר על מנת שאהיה שותה יין וכו' וכל המתנה על הכתוב בתורה תנאו בטל ע"כ. הרל"מ ז"ל הקשה דלמה לי האי טעמא תיפוק ליה משום דאפילו לא הזיר אלא מא' חייב בכולן דקי"ל כרבנן וכו' לא ע"כ וא"ת והא גם למתניתין הו"ל להקשות. דלמה לי למתנייה כיון דס"ל דאפי' אם הזיר באחד מהן דהוי נזיר. ר"ל דבשלמא במתניתין תנייה משום ר"ש דלא פליג בהאי אלא בסיפא. דודאי דטעמא הוא משום דמתנה על הכתוב בתורה אבל לרבינו דפסק כרבנן למה לי האי טעמא: ועל הקושיא נלע"ד לתרץ דרבינו קאמר להאי טעמא כדי דנילף מינה לעלמא דעל מנת בכי האי גוונא מקרי מתנה על הכתוב בתורה ודלא כריב"ל דאמר האי על מנת כחוץ דמי ודוק

דין י"ד נדר בנזיר וכו' הנה דברי הראב"ד בהשגה נראין שלדברי רבינו גם כהתרת חכם לא מהני פתח זה להתיר לו וכתב על זה מרן בכ"מ וכבר כתב רבינו טוב טעם ודעת לא יהא בזה פתח לנדרו משום דכיון שאף לפי דעתו אסר עצמו באחת הוה ליה כאומר הריני נזיר מן החרצנים לבד שאסור בכלן ואפי' יאמר אילו הייתי יודע שהייתי אסור בכלן לא הייתי נודר עכ"ז אסור ע"כ. ואנכי איש צעיר קשה לי דאפי' הדין כך הוא דאם אסר עצמו באחת מהן אסור בכלן. מ"מ אם אמר אילו ידעתי שהייתי אסור בכלן לא הייתי