נאם דוד (רמב"ם) כט

נדרה סמוך לחשיכה. יש לדחות ראיה זאת דשאני הכא דכתב ואחד ענוי שהוא לזמן מרובה. או לפי שעת דהיינו שאינו לזמן מרובה אלא אפילו לפי שעה. דאם שעה ממש לא הוי הפך זמן מרובה. דמשמע דשם זמן עליו אלא דאינו מרובה וזה יחול ביום שלם שהוא זמן יום אחד שאינו זמן מרובה. ואף ע"ג דלענין האיסור. דאם נשבעה שלא תרחץ היום שאסור עד שתחשך. ואפילו נדרה או נשבעה סמוך לחשכה מ"מ לא מקרי עינוי נפש בשיעור מועט כזה בודאי ואה"נ דצריך יום שלה

דין י"ד והבעל מפר נדר שתי נשיו כאחת וכן האב מפר נדרי שתי בנותיו כאחת כתב מרן בכסף משנה ומפרש רבינו דרבינא מדרבנן פשיט לבעיין דלא משמע להו אותה דוקא וכו' והכי איתא בתוספתא וכו' ואמר מופר לכלן מופרין עד כאן

וקשה לי דהא בפרקא קמא דסוטה דף א' קאמר בש"ס ת"ק ר"ש היא דדריש טעמא דקרא ומה טעם קאמר מה טעם אותה לבדה כדי שלא יהא לבה גס בחברתה. אלמא דגם ת"ק דריש אותה. ואיך שייך לומר דרבינו פסק כת"ק. ותא ת"ק עצמו דריש אותה: ו ועוד קשה שרבינו בפ"ד מהל' סוטה כתב דאין משקין שתי סוטות כאחת שנא' והעמיד אותה הכהן. משמע דפסק כרבי יהודה. והרב לח"מ תירץ על קושיא זו השנית משום דאפי' רבנן דרשו אותה אלא שלא היו דורשין אותו אלא משום שלבה גם בחברתה ורבינו ז"ל הביא תפסק ולא הביא הטעם ע"כ. ודבריו אלו לא ידעתי ואם כן מאי קא פשיט לה הכא רבינא מהאי והא גם ת"ק דריש אותה. ועוד דאם רבינו הביא הפסק ולא הביא הטעם. דנמצא דפסק כר"ש. אם כן היה לו לכתוב שאם היתה מרתת משקין עמה אחרת. כמו שאמר שם מאי בינייהו איכא בינייהו רותתת

ומה שנלע"ד הוא דרבינו ז"ל ס"ל כיון דבתוספתא כתוב דיכול להפר לכולן עבד כהתוספתא ולא משום דלא דרשי אותה בכל מקום. אלא אותה דהכא הוא דלא דרשי לה בתוספתא ולא משום דברי רבינא. שהרי הוא דריש אותה דסוטה כנז' דהוא פסק כדברי ר' יהודה שאמר לא מן השם הוא. אלא משום שנאמר והשקה אותה לבדה. ובפרק ד' מהל' פרה אדומה כתב דאין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת שנאמר ושחט אותה וזה ברייתא בספרי דדרשי אותה דושחט. ומ"ש שם לא רצתה פרה לצאת וכו' ולא אדומה שלא יאמרו שתים שחטו דזה טעמא דת"ק. דבפרה פרק ג' קתני מתניתין האי טעמא כת"ק אבל ר' יוסי אמר לא משום זה אלא משום שנאמר והוציא אותה לבדה. ואף על פי דבמקומות הרבה פוסק דלא כר"ש דדריש טעמא דקרא הוא משום כיון דדריש כברייתא דספרי דדריש אותה דושחט להכי הוא מפרש דהא דקתני במתני' ולא אדומה שלא יאמרו שתים שחטו. לאו משום דדריש אותה דוהוציא אותה ודריש טעמא דקרא. אלא כיון דכתיב ושחט אותה ולא שתים להכי ס"ל דאין מוציאין שתים שלא יאמרו שתים שחטו אבל רבי יוסי ס"ל דלאו משום זה אלא משום שנאמר והוציאו אותה לבדה דת"ק לא דריש אותה דוהוציאו אלא אותה דושחטו דהכי משמע ליה שלא ישחט שתים אבל אותה דהוציאו לא דריש דהשתא אתי שפיר רבינו פסק כת"ק דדריש אותה דוהוציאו ומה שאסור להוציא שתים ולאו משום דכתיב אותה אלא משום כיון דכתיב ושחט אותה ולא שתים א"כ אסרו להוציא שתים שלא יאמרו שתים שחטו ואע"פ דביומא דף מ"ב אוקמו לת"ק כר"ש דדריש טעמא דקרא מ"מ ס"ל לרבינו כיון דבספרי לא דרשי אלא אותה דושחטו מוקמינן לת"ק דמתניתין כתנא דספרי. ולא משום דהוא ר"ש כדאמרו ביומא. דלא אמרי הכי אלא לפי פשטא דמתניתין שלא הזכירה אותה דושחט. אבל לפי תנא דספרי עדיפא לאוקים ת"ק דמתניתין כתנא דספרי ולהכי פסק כתנא דספרי וכת"ק דמתניתין כן הוא לדעת רבינו

הלכות נזירות

פ"א דין ו' כיצד וכו' או הרי עלי לשלוח פרע וכו' כתב הרל"מ ז"ל ממ"ש רבינו בתחי' וכן אם אחז בשערו ואמר וכו' ובתוך הדברים אמר או הרי עלי לשלוח גבו' משמע דבהך חלוקא נמי בעינן שיאחז בשערו וקשה דבגמרא לא משמע הכי וכו'. ואני אומר מדקא הקדים רבינו לכתוב וכן אם אחז בשערו קודם ולא כתבו לבסוף משמע דלא בעינן שיאחז בשערו בשאמר הרי עלי לשלוח פרע. דודאי משמעות שלוח פרע הוא קאי על השער. אלא דאם דיש להסתפק הוא אם לישנא דריבויא. או לישנא דעבורי דבהאי הוא דקא מקשה בש"ס אימא מדי דעבורי וכו'. ותרץ לה דהוא ודאי לישנא דריבויא. וכן נראה מדברי רבינו בפירוש המשנה וז"ל כששלח ידו בשער ראשו והוא אוחז בו ואמר הריני מסלסל חייב בנזירות ע"כ. דלא כתב אלא באלו ולא בשלוח פרע

דין י' אבל האומר הריני נזיר מן הגרוגרות או מן הדבלה וכיוצא בהן ה"ז אסור בהן ואינו נזיר ע"כ. ראיתי בפירוש המשניות דפירש רבינו בהאי מתניתין וז"ל ובית הלל אומרים אחר שלא נדר כדרך הנודרין אינו חייב נזירות אבל אסור בגרוגרות ובדבלה ע"כ. תרי מבואר דרבינו יפרש דב"ה שאמרו אינו נזיר הוא דוקא לענין נזירות מן היין. אבל אסור בגרוגרות ובדבלה מתורת נדר. ומ"ש בש"ס ובה"א כר"ש לאו לענין דלא ליהוי נדור קאמרי אלא לענין שלא יתחייב בנזירות אע"ג שהוא אמר הריני נזיר משום כיון שהוא אמר מן הגרוגרות ומן הדבלה לא התנדב כדרך המתנדבין. ומה שאמרו בש"ס מתניתין דלא כי האי תנא דתניא ר' נתן וכו' הוא הכוונה דרבי נתן ס"ל דבש"א נזיר ונדור אבל מתניתין ס"ל דנזיר רוקא שהרי אוקמו דברי בית שמאי דלאתשולי קא אתי ולטעמייהו דאין שאלה בהקדש. דודאי לפי זה לא יהיה נדור ג"כ כיון דבנזירות היין הוא נתפס דלהכי האי מתניתין דלא כר' נתן בצד ב"ש דוקא. אבל לב"ה אתי מתניתין כרבי נתן ולהכי פסק רבינו כסתם. מתניתין דאתיא גם לרבי נתן בצר ב"ה: והשתא אין לשנות הגירסא כמו שכתב מרן בכ"מ דלשנות הגירסא הוא דוחק לכן נלע"ד מ"ש בה דאין צריך לשנות הגירסא: וג"כ דלפי זה לא קשא דאיך אפשר לומר דב"ה סברי נדור ואינו נזיר כיון דבסיפא אמר ר' יהודה אף כשאמרו ב"ש לא אמרו אלא באומר וכו' כלומר דאית להו נדור ואינו נזיר. ואי ב"ה אית להו הכי במאי פליגי. וכמו שהקשה הרל"מ לדעת