נאם דוד (רמב"ם) כז

צמר עולה עלי אין משמע אלא לבישה בכל גוונא. דהולכין אחר פשט הלשון בכל גוונא ופשט הלשון הוא לבישה דוקא. ורבי יהודה ס"ל דהולכין אחר הענין. ובנודר סתם פשט הלשון בין לבישה בין טעינה דכן משמע מהברייתא דלמשרי טעינה נמי בעי הוכחה. דרבינו ס"ל דלא פליגא תנא דברייתא אתנא דמתניתין. לכן פירש דרבי יהודה פליג את"ק וכמ"ש. דהכא כתב דברי רבי יהודה דהמשנה ודבריו דברייתא. דמזה היא הראיה דרבינו שפסק הכי הוא משום דס"ל דר"י דמתני' פליג את"ק וס"ל כתנא דברייתא דמהאי בלבד דהביא דברי ר"י דמתניתין ודבריו דברייתא אין הוכחה מזה דס"ל רבינו דתנא דברייתא לא פליג אתנא דמתניתין דלהכי הביאם תרוייהו. דאימא דאע"ג דס"ל דפליג מה שכתב הכי הוא דאזיל לפי הברייתא אף על גב דתנא דמתניתין ס"ל דלא כתנא דברייתא בסבריה דר' יהודה

אבל לפי דבריו דפירש במשנה דהלכה כרבי יהודה אלמא דדבריו דר"י דהמשנה הוא כמו הברייתא דרבי יהודה ס"ל כל משמע הדבור והולכין אחר הענין. ובסתם כל משמע הדבור דהוא משמע כל אופן העליה בין לבישה בין טעינה. דאם כוונת מה שאמר הלכה כרבי יהודה. הוא לענין שהולכין אחר אופן הענין שהיה אבל בסתם מודה לת"ק דלבישה משמע. כיצד כתב כדברי הברייתא דמשמע דאם ליכא הוכחה אסור בשניהם דכל משמע הדבור. אלא ודאי דמה שכתב בפירוש המשנה הלכה כרבי יהודה הוא דס"ל דר' יהודה פליג בתרתי את"ק ופסק כמותו דהוא כמו הברייתא

ונראה דהא דס"ל רבינו דלא פליג תנא דברייתא אתנא דמתניתין משום דכל כמה דמצינן למימר דלא פליגי הכי עדיף וכ"ש דלפי הברייתא היא לחומרא דאי ליכא הוכחה אסור בשניהם ודלא כדעת הר"ן דס"ל דפליגי הברייתא אמתניתין ופסק כהמתניתין והוא ז"ל גם כן כתב ודברי הרמב"ם אינן כן בפרק ח' מהלכות נדרים

פ"ט הלכה ו' כל דבר שדרך השליח באותו מקום להמלך עליו וכו' עיין במרן הכ"מ שהביא תמיהת הר"ן על רבינו שחילק בין עופות לדגים דהא בגמרא משוינן להו והוא ז"ל תירץ הקושיא וגם הרל"מ ז"ל תירץ לה יעו"ש: ואנכי איש צעיר נלע"ד דרבינו סובר כיון דהתוספתא סתמא קתני הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר וכו' ובעופות ואינו מותר אלא בבשר דגים. דמשמע דאיירי באופן אחד ובעופות אסור ובדגים מותר. ואף על פי שהקשו מאי שנא' עופות דממליך עליה שליחא דגים נמי ממליך עליה שליחא עד שהעמידוה בנודר בזמן שאין ראוי לדגים: מ"מ כיון דסתמא קתני בעופות דמקרי בשר לאו משום דממליך הוא אבל בדגים אה"נ דינא כך הוא דאם דעביד שליחא דאי לא משכח בשרא מימלך עליה דאמר לא מצאתי אלא דגים נאסר גם כדגים: ועל הקושיא שהקשה שם מרן בכ"מ שלמה רבינו השמיט מה שאמרו בגמרא אמר אביי מודה ר"ע לענין מלקות שאינו לוקה: ג"ל לתרץ שרבינו כבר באר בדין של מעלה דבשמן שרוב אנשי המקום אין קורין שמן סתם אלא לשמן זית. שאינו לוקה על שמן שומשומין וכן כל כיוצא בזה שאף ע"פ שאסור בשניהם ולא אזלינן בתר רובא ומשום הטעם שכתב הרל"מ ז"ל וא"כ ודאי דפשוט הוא דאינו לוקה בדגים אע"פ שמימלך עליה שליחא דהוא נמי ספיקא מקרי ולא דמקרי בשר בבירור. שהרי לא קנה לו מהם עד שמימלך עליה. דאם בשר דגים מקרי בשר למה צריך להמליך עליו. והא אמר לו לקנות לו בשר סתם אלא ודאי דספיקא הוא וכיון דהוא ספק אין לוקין עליו

פ"י דין ו' ואם נדר עד סוף אדר הרי זה אסור עד סוף אדר שני ע"כ. הנה לפי הגירסא זו של רבינו והרא"ש דגרסי במתניתין עד סוף אדר שני קא מקשה הר"ן ז"ל דכיון דמוקמינן למתניתין בדלא ידע דמעוברת שתא אמאי מתסר עד סוף אדר. שני ע"כ. כוונת הקושיא דכיון דלא ידע דמעוברת שתא כיצד יבא דברי הרא"ש דטעמא דלשני אדרים חשיב חד ירחא. והא לא ידע דמעוברת שתא ומאי מהני דחשיבי חד ירחא והא לא אסר ליה: ונ"ל לתרץ קושיא זו כיון דסתם אדם שיחשוב שני אדרים חד ירחא. וא"כ זה אף שלא ידע שהשנה מעוברת. מ"מ כוונתו היא דאינו יכול לשתות עד שיעבור אדר. דקפיד דאינו ניתר עד שיעבור אדר. ואדם יחשוב שני אדרים חד ירחא. וכיון שהקפידא שלו היא שלא יותר עד שיעבור אדר. גם אם היה יודע שהשנה מעוברת ג"כ כך דעתו שלא יותר לשתות עד שיעבור שם חדש אדר

דין י"ב מי שהדיר את אשתו במרחשון וכו' עבר הפסח אף על פי שהלך התנאי ה"ז אסור לנהוג חולין בנדרו ולהניחה שתלך ותקנה אלא נוהג בה. אסור עד החג כמו שנדר ע"כ. נ"ל דפשט דברי רבינו כך הוא דבשהלכה לפני הפסח והוא מהנה אותה קודם פסח דהוא עובר על מה שאסר הנאתו עליה ואיכא לאו דלא יחל דברו הרי זה לוקה. אבל אם עבר הפסח והיא לא הלכה קודם הפסח והוא לא הנה אותה שאע"פ שתלה הנדר באיסור הנאתה בזמן שעבר כבר אפ"ה אסור להניחה שתלך ותהנה שהרי הוא עשה דברו חולין שהוא אינו רוצה שתלך לבית אביה עד החג ער שהדירה שלא תהנה ממנו עד הפסח אם תלך לבית אביה וכיצד הוא מחיל דברו ויניחנה שתלך ויהנה אותה. אבל אם הלכה מעצמה אחר הפסח אינה אסורה מליהנות לו שלא אסר הנאתו עליה אלא עד הפסח אבל עכשיו עבר הפסח שרבינו סובר שזה שקתני סיפא אחר הפסח בבל יחל דברו דהיינו שאע"ג שעבר זמן האיסור של ההנאה הרי עדיין זמן שאינה רשאית לילך לבית אביה שעל זה הדירה וכיון שהוא מניחה לילך ומהנה הרי הוא מחיל. דברו ורבינו מפרש לסיפא הכי מדקתני עוד שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג ומותרת לילך אחר הפסח ע"כ משמע בזה דוקא שלא תלך עד הפסח כיון שעבר זמן שאינה רשאית לילך מותר הא במתניתין דלעיל ממה דאמר שלא תלך עד החג אסור להניחה לילך דעלה קתני אחר הפסח בבל יחל דברו דאגב זה דאסור קתני בהך מתניתין אחר כך דמותרת דאי לאו הכי למה קתני לה דמותרת פשיטא היא דהא לא הדירה אלא עד הפסח וזה מבואר בדברי רבינו בפירוש המשנה וז"ל והוא מה שאמר ואחר הפסח בבל יחל דברו וכו' ולמדנו שהענין אינו כן אבל הוא מחוייב למנוע אותה עד תשלום הזמן שנשבע ואף על פי שנבטל העונש שהתנה בו אם עברה אחר שעבר הפסח וזה הענין בלבד רצה להשמיענו אבל