נאם דוד (רמב"ם) כו

ונחום טעה שאפילו התרה לבד לא עשה שהוא התיר להם שתיית היין והטומאה. ואמר נמשכו בזה המאמר לאחר דעת ר"א וכו'. דהיינו שנמשכו חכמים בדיבורם שאמרו כשחרב בית המקדש אינו נזיר שהוא הכוונה דאינו נזיר כלל. שלא חלה הנזירות מעיקרא אף על פי שהוא צריך להיות הפך נזיר דקתני רישא. דהיינו דאין צריך להיות ניחם מנדרו אלא פתח זה מועיל שלא נדר אלא שהיה בדעתו שעדיין בית המקדש והוא לא ניחם מנדרו שרצונו הוא אלו לא חרב בית המקדש. דהכי משמע שדבר והופכו כך הוא והוא ז"ל אמר שאין כאן נזירות כלל ולא צריך התרה כלל. על זה אמר ומאמר חכמים וכו' דהיינו שנמשכו בזה המאמר אחר דעת ר"א שלדבריו שפותחין בנולד היא דאינו צריך הפרה שהיא חרטה. והם נמשכו אחר זה המאמר שלפי זה צריך כשחרב קודם. שגם התרה אינו צריך ואע"פ שחכמים לא ס"ל כר"א בנולד בהאי שאני לפי שלא חל עליו נזירות כלל שהיה נדר בטעות. לפי שלא היה יודע בשעה שנדר הדבר שאירע כבר ואלו היה יודע לא היה נודר. וזהו מה שכתב רבינו בפ"ב מהלכות נזירות וז"ל ואם אחר שנגנבה או נאבדה אינו נזיר שזה נזר בטעות. דהכוונה שהוא כנדרי שגגות דאינו צריך להתרת הנדר. ורבינו קט כדברי המשנה דברישא אמר הרי זה נזיר דהכוונה דצריך התרה בחרטה ופתח ממקום אחר כשאר הנדרים ואחר כך אמר ואם אחר וכו' אינו נזיר דהיינו שלא חלה נזירות כלל: ואפשר לומר עוד דמה שכתב רבינו דאם אחר שנגנבה או נאבדה או מתה נזר אינו נזיר שזה נזר בטעות. כלומר דאינו צריך חרטה ממקום אחר ומתיר לו החכם בפתח זה. וכמ"ש התוס' שם וז"ל אינו נזיר כלומר הוי חרטה מעלייתא ומתיר לו החכם שהרי הקבלה עצמה היתה בטעות וכו' דאיגלייא מלתא למפרע דנדר בטעות הוה ולא חל אפי' רגע אחד וכו' הרי אף ע"ג דהוי נדר בטעות ולא חל מעולם. אפ"ה צריך התרה דלא דמי לנדרי שגגות. וכיון שכן מה שכתב בפירוש המשנה שהוא אינו צריך הפרה. לפי שלא חל עליו הנזירות. הכוונה דאין צריך חרטה ממקום אחר כדי להפר הנדר שפתח זה מועיל לו להתיר דאיגלייא מלתא למפרע דנדר בטעות הוה ולא חל מעולם הנדר כדי להצריך חרטה ממקום אחר. ואמר על זה שנמשכו חכמים בזה המאמר לאחר דעת ר"א שאמר פותחין בנולד שהוא רוצה לומר שאין צריך הפרה וכו'. דהיינו שלר"א שאמר פותחין בנולד שהוא איירי במה שנתחדש אח"כ כמו שכתב בפ"ט דנדרים כנז"ל. דלר"א צריך השאלה לחכם. אבל אינו צריך חרטה ממקום אחר כדי להפר הנדר. דזהו שאמר דלר"א אינו צריך הפרה. דהיינו שאינו צריך חרטה ממקום אחר דבפתח זה מתירים לו. כזה עשו חכמים כשחרב בית המקדש קודם שנדר דאינו צריך הפרה דהוא חרטה ממקום אחר. לפי שלא חל עליו נזירות מעיקרא דנדר בטעות היה ודי פתח זה להתיר לו. דהיינו דמה שעשה ר"א אפילו במה שנתחדש אח"כ כגון שחרב בית המקדש אחר מה שנדר. עשו אותו חכמים במה שחרב קודם שנדר דוקא

והנה בענין טעות נחום המדי נראה מדברי רבינו שהוא גם התרה בפתח זה לא עשה. שכך נראה מלשונו שאמר שהוא התיר להם שתיית היין והטומאה. וזה ודאי גם כר"א לא עשה. שלר"א בעי מיהא התרה של פתח זה וכמו שכתבתי לעיל. אבל מדבריו שאמר אח"כ ח"ל אבל אילו התיר להם נדרם. אין מחלוקת שוה מותר משמע דהתרה דאמר אילו התיר להם נדרם. הכוונה הוא בחרטה ממקום אחר דזה גם לרבנן כך הוא. דאם כוונת דבריו התרה בלא חרטה כי אם בפתח זה. היאך אמר דבזה ליכא מחלוקת. ותרי לרבנן לא מהני פתח זה. ומוכרח לומר דטעות נחום הוא שלא הצריכם פתח ממקום אחר כי אם בשביל פתח זה התירם. ומה שאמר רבינו שהוא תתיר להם שתיית היין והטומאה. דהיינו שאמר להם דפתח זה הוא עוקר הנדר ואינו צריך חרטה והטעות שלו הוא שעשה כר"א ולא כרבנן דהילכתא כוותייהו. ואילו התיר להם בחרטה בזה אין מחלוקת דגם רבנן ס"ל דמותר דהרי עשה בכל ההתרות דעלמא דבחרטה בעיקר הנדר סגי. ומכ"ש דלפי מ"ש בש"ס דשטפוהו רבנן לר"א דגם ר"א חזר בו. ה"ז הוא הטעות של נחום המדי שהוא עשה כר"א דפתח להם בנולד ור"א עצמו הוי בו:

ועל מ"ש ר"א פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו וכו' דפי' רבינו דהוא א"צ שאלה לחכם לר"א הוא משום דאמרו או כן אין נדרים נדרים ופי' רבא א"כ אין נדרים נשאלין לחכם דהיינו שא"כ לא היו צריכין לילך אצל חכם לישאל שכל אחד פותח פתח זה לעצמו. דהיינו בכבוד אביו ואמו שיודעין לפתוח פתח זה. לכן פיר שאינו צריך שאלה לחכם שהכל יודעין פתח זה ומתיר בזה. א"נ דלא צריך התרה כלל והכי דייק לה מה שאמר בש"ס אם כן אין נדרים נשאלין. אלמא משמע דבכבוד אביו ואמו א"צ התרה כלל לדעת ר"א. ונ"ל לתת טעם לסברא זו דר"א דלא מצריך שאלה כלל לפי פירוש זה של רבינו שפירש שא"צ שאלה כלל. שהוא כנדרי שגגות ששגג שאביו ואמו יאמרו שהכעסתנו בזאת השבועה שלכן הוא נשבע:

ומה שכתב הרל"מ בהל' נזירות פ"ב דין ב' בפירוש רבינו במשנה. איך שייך לומר כ כוונת רבינו. ולפי מה שכתבתי יתיישבו דבריו ודוק דין ח' כל הנודר או נשבע וכו' וכן כל כיוצא בהם ע"כ. הנה ממה שכתב והולכין אחר הענין לא אחר כל משמע הדבור. משמע דהיינו שאם לפי כל משמע הדבור היה הדין באם היה טעון משא של צמר או של פשתים ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם אסור בין ללבוש ולכסות בין להפשיל לאחוריו. דלשון לא יעלה עליו בכל גוונא לא יעלה עליו צמר או פשתן. אבל כשהוא לפי הענין שהוא לא נשבע אלא משום דהזיע והיה ריחו קשה. וזה מורה שלא נשבע אלא משום שהיה טעון והזיע. ואם כן בכל אופן שלא להפשיל לאחוריו שהוא דרך משא מותר. ולכן בהיה לבוש בגדי צמר ונצטער ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר. דאם לפי משמעות הדבור אסור בין ללבוש בין להתכסות בגיזי צמר בין לטעון עליו. אבל לפי הענין שהוא לא נשבע אלא משום שלבש והצר לו. א"כ לא יהיה אסור אלא ללבוש בגד צמר דוקא. אבל מותר להתכסות בגיזי צמר ולטעון עליו צמר:

ן וזה מה שכתב רבינו בפירוש המשנה והלכה כר' יהודה דמשמע דת"ק פליג דס"ל דהולכין אחר פשט הלשון דאם אמר קונם צמר עולה עלי אין משמע אלא לבישה בכל גוונא ור' יהודה ס"ל דהולכין אחר הענין הוא וכמ"ש ומשמע דבנודר סתם. הוא בין בלבישה בין בטעינה. דהשתא רבי יהודה פליג את"ק בתרתי. דת"ק ס"ל דנדר קונם