נאם דוד (רמב"ם) כה

לכאן וכו' נראה לי דטעם אחד הוא כיון דאמר רחמנא לא יחל דברו משמע משום שהדבר האסור לו לא יכול לו להתירו אלא אחר אם כן מה לי הוא הנודר שאסר הדבר או אחרים אסרו עליו והלא שוים הם שנאסר בדבר ההוא עליו. וכיון שכן לא יכול הוא להתיר האסור לו אלא אחרים. והכא שהם אסורים בהנאתו שאסרם הוא כיון שחכם מהם מתיר הנדר כדי. ליהנות ממנו הרי הוא מתיר האסור לו דהוה ליה כנדרי עצמו

ועל הקושיא השנית יש להשיב שאע"פ שהוא נהנה בהתר זה שעל ידי כך מותר לו ליהנות מהם. באותה שעה של ההתרה ליכא הנאה גביה. ולא מקריא הנאה שהוא נהנה מהם. ותדע שהרי בחלוקה ראשונה האיסור הוא משום דהוה ליה מתיר נדרי עצמו- ולא משום שהם נהנים בהתרה זו. והוא עושה להם הנאה זו והוא אסר הנאתו עליהם מקורם. דודאי דלא מקריא הנאה שעת ההתרה. והאיסור הוא כיון שעל ידי התרה זו יהיו מותרים במה שהיה אסור עליהם. הוה ליה כמתיר נדרי עצמו. דודאי דהריב"ש כך דעתו וליכא קושיא עליו: ואדרבא נראה שיש להקשות על פירושו הוא ז"ל דכיון דחשב הנאה במה שנשאל לחכם שבעיר ואע"פ שבאותה שעה לא נהנה מהם אם כן גם בחלוקה שנית שאוסר בני עירו ליהנות ממנו אם הוא נשאל לחכם שבהם להתיר לו הרי הם באים לכלל הנאה אח"כ בהתרה זו אע"פ שבשעת ההתרה ליכא הנאה מ"מ הנאה עשה להם בהתרה זו והוא אסר הנאתו עליהם: הן אמת שפשט דברי רבינו הוא כמ"ש מרן הכ"מ בנ"ז וגם דברי הטור כך הוא בסי' רכ"א שהוא כתב כדברי הירושלמי וכתב עליו וז"ל וכתב הרמב"ם אם נשאל לו והתיר לו הויא התרה ע"כ דמשמע דהרמב"ם גם הוא יפרש הירושלמי הכי וכדברי מרן הכ"מ: ומ"ש שכן נראה מדברי הרשב"א בתשו' הביאה הב"י שם וז"ל על אחד שנשבע שלא יהיה גבאי או נאמן מהעיד נראה לי שהוא נהנה שררותא דמתא שהוא מן הדברים שאין מתמנין עליהם הנכרים והגרים וגם הצבור נהנין ממנו שמלאכתן נעשית על ידו. וכיון שהוא נהנה אינו נשאל לחכם שבעיר ע"כ. דהיינו שזה הוא כמו שאסר הנאת בני העיר עליו ותלה הטעם שאינו נשאל לחכם שבעיר הוא משום שהוא נהנה דהיינו על ידי ההתרה של החכם והוא אסר הניית בני העיר עליו במה שאסר שררותא דמתא דגם שאר הנאה אסר עליה. דזה כדברי הב"י שפירש בירושלמי ואצלי דבריו ז"ל קשים דמה שנשבע הוא דוקא על שררותא ולא הנאה אחרת: ועוד נ"ל כיון שהטור כתב כדברי הירושלמי ממש ולא כתב כדברי הרמב"ם הוא להורות לן דדברי הירושלמי דלא בפשט דברי הרמב"ם אלא כדברי הריב"ש וכתב עלה וכתב הרמב"ם אם נשאל לו והתיר לו הויא התרה. להורות לן דגם דברי הרמב"ם יתפרשו ג"כ דבאוסר הנאתו על בני עירו וכן כוונת דבריו אסר על עצמו שלא יהנה בני עירו מנכסיו והוא כדברי הריב"ש. וזה נלע"ד עיקר לפי שבזה אמר אסר על עצמו הניית בני העיר שאמר על עצמו קודם הניית בני העיר. ולא כך אמר בבבא שאחר זה שאמר מי שאסר. הניית הבריות עליו שכתב עליו לבסוף דהוא ודאי הכי הוא שאסר הנאתם עליו ולא כן בבבא הקודמת

דין י"ג מי שנאסרה הנייתו על בעל בתו וכו' ואפילו אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שתרצי עשה בהן לא קנה הבעל ומה שתרצי תעשה בהן ע"כ משמע דבעי תרתי על מנת שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי עשה בהן ומה שכתב רבינו בהלכות זכייה ומתנה בפ"ג דין י"ד וז"ל כיצד הנותן מתנה לאשה ואמר לה הרי המעות האלו נתונים לך במתנה ע"מ שתלבשי בהן או ע"מ שתשתי בהם ותעשי מה שתרצי בלא רשות הבעל לאי קנה הבעל ע"כ. שלא אמר על מנת שאין לבעליך רשותי בהן. הרי מה שאמר בלא רשות הבעל. כאלו אמר על מנת שאין לבעליך רשות בהן דעל מנת דאמר בראשונה קאי נמי על בלא רשות הבעל

פ"ח דין ה' מי שנדר או נשבע ונולד לו דבר וכו' הרי זה אסור עד שיתיר נדרו ע"כ. הנה פשט דברי רבינו במה שאמר בתחלה הרי זה אסור עד שישאל לחכם ויתיר את נדרו משמע שבא לומר שלא נאמר שאינו צריך התרה. אלא צריך התרה על כל פנים אפילו בפתח זה. וזה שאמר לבסוף עד שיתיר נדרו. דהיינו דבלא התרה אסור ליהנות וליכנס. דזה הוא שבא להשמיענו אבל בהתרה אפילו בפתח זה מהני. וזה שלא כדבריו בפרק ו' מהל' שבועות שכתב שאין מתירין לו בפתח זה אלא בחרטה. וכן כתב בפי' המשנה דלרבנן מצריכים החרטה על כל פנים על גוף הדבר שנשבע ושינוי הכוונה בו ואח"כ תועיל ההשאלה וההתרה ע"כ. דלרבי אליעזר הוא דמהני האי פתח להתרה. ולית הלכתא כרבי אליעזר דבכל מקום אמרי דאין פותחין בנולד: ונראה שודאי שרבינו שכתב כאן הוא להשמיענו דאין זה דומה לנדרי טעות שאין צריך התרה אלא צריך התרה ואמר כמו שביארנו. דהיינו שצריך בה כדין כל ההתרות. וכבר כתב דאין פותחין בנולד כמ"ש. ומה שכתב בפירוש המשנה בפרק בית שמאי דמסכת נזיר. וז"ל נמשכו בזה המאמר לאחר דעת רבי אליעזר שאמר פותחין בנולד רוצה לומר שהוא אינו צריך הפרה וכו' ומכאן יתבאר שענין מאמר ר"א פותחין בנולד ר"ל שאינו צריך הפרה ע"כ. אין הכונה דאין צריך התרה כלל אלא דאינו צריך חרטה. אלא מתירין אע"ג שלא ניחם ונשתנה רצונו מן הנדר מתירין בפתח זה. וחכמים סברי עד שיתחרט שישתנה רצונו מעיקר הנדר. ובזה הענין של המשנה ודאי דרישא שנגנבו עד שלא נדר דזה נדר בטעות הוא ואינו צריך להתרה כלל. וכן כשחרב בית המקדש קודם ופירוש המשנה כך וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו כל שנדר עד שלא חרב בית המקדש נזיר. דהוא דהיינו שצריך חרטה בכל ההתרות וטעות נחום היתה שלא הצריך אפילו התרה. דמה שאמרו אח"כ ומשחרב בית המקדש אינו מיר. דהיינו שאם שבשעה שנדר את נזירותו כבר חרב בית המקדש נדר בטעות הוא ואינו נזיר. וכל שנדר קודם החרבן אין פתח זה מועיל לו וצריכין חרטת ממקום אחר ותדע שכך הוא שאמרו שם בש"ס שטפוה רבנן לר"א ואוקמוה בשיטתייהו דתנן פותחין בנולד דברי ר"א וחכמים אוסרים ע"כ. דהיינו ששטפוהו והעמידוהו בשיטתם דאין פותחין בנולד. דהיינו שהוא מודה להם מדלא פליג עלייהו הכא. אלמא דר"א דאמר דפותחין בנולד הוא דאין צריך פתח אחר אבל מ"מ צריך התרה;