נאם דוד (רמב"ם) כד

בטעם ראשון ומה שפסק כדברי שמואל הוא כמ"ש הר"ן ז"ל דהוא כיון דרבא מפרש מלתיה ואמר דמתניתין דייקא לה הכי הלכתא כוותיה ולא כעולא: ומה שלא הזכיר רבינו היכא דנכסי חולה אסורין על המבקר הוא משום שכך משמע מדבריו שכתב בהיכא דנכסי מבקר אסורין על החולה דאסור בישיבה במקום שנוטלין שכר משמע דחוץ מזה גם בנכסי חולה אסורין על המבקר מותר בישיבה

דין ט' וישן עמו במטה וכו' הרל"מ ז"ל הקשה על רבינו דלמה לא כתב דאם גדולה בימות הגשמים וקטנה בימות החמה מותר וכמו שאמר רבי יהודה בבריית' שהרא"ש והטור כתבו זה: ואנכי איש צעיר נלע"ד שרבינו סובר כיון דבמשנה קתני סתם רבי יהודה אומר בימות החמה אבל לא בימות הגשמים משמע דבכל גוונא בימות הגשמים אפי' גדולה דמ"מ הוא מתחמם מהכל דנפיק מניה. וג"כ משמע דבימות החמה אפילו גדולה מותר דמאי הנאה איכא ואדרבא קא מצער ליה מהבלא דנפיק מניה וא"כ הך ברייתא דלא כתנא דמתניתין דתרי תנאי אליבא דרבי יהודה והלכתא כתנא דמתניתין

דין ט"ז ואסור לראובן להשאיל לשמעון וכו' ולא ימכור לו גזרה שמא יקח ממנו ע"כ. הנה ממה שכתב רבינו בפרק ז' דין ז' דכשהוא מודר מן האומה כולה מותר ליקח מהן ביותר ולמכור להן בפחות וכו' ואין גוזרין כאן שלא ימכור גזרה שמא יקח וכו'. א"כ מאי דגזרו ביחיד הוא בכי האי גוונא דלא ימכור בפחות גזרה שמא יקח נמי בפחות ונמצא נהנה. דס"ל לרבינו דהא דקא מקשה הש"ס בשלמא לא ילוה וכו' אלא לא ישאלנו ולא ילונו ולא ימכור לו מאי קא מתהני מניה דהא דלא ימכור לו הוא אפי' בפחות משויו דומיא דלא ישאלנו ולא ילונו דלית ליה הנאה למודר. דאי איירי דמוכר בשוה הרי אית ליה הנאה ג"כ כמו שנראה מהך מתניתין שאיני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות אבל שוה בשוה לא דהוא משום דאית הנאה לשניהם. ותירץ אביי גזרה וכו'. דהיינו דאפי' מוכר בפחות משויו אסור גזרה שמא יקח בפחות משויו או אפי' שוה בשוה דאית ליה הנאה ג"כ כמ"ש

פ"ז דין ז' מי שאסר הניית אומה מן האומות על עצמו וכו' כתב מרן בכ"מ וכתב הטור וכו' ורבינו סתם דבריו כלשון המשנה עכ"ל ואני אומר שבדבריו הוא מבואר כמו שכתב הטור שהוא כתב ואין גוזרין כאן שלא ימכור גזרה שמא יקח. דהיינו שלא נגזור שלא ימכור בפחות גזרה שמא יקח בפחות אלמא דלא נגזור בהאי. ואם כן מאי דמשמע דבשוה בשוה אסור הוא מדינא ולא משום גזרה. דבשוה ושוה הוא הנאה לשניהם. וזה מוכרח דבזבינא מיצעא דאיכא הנאה לשניהם ומשמע מזה דבזבינא חריפא דליכא הנאה אלא ללוקח יכול למכור שוה בשוה וג"כ בזבינא דרמי על אפיה דהוי הנאה למוכר ולא ללוקח יכול למכור להם בפחות ויקנה מהם שוה בשוה: וראיתי להטור שהביא דברי הרמב"ם דלא כהגירסא. שיש לנו כמ"ש וז"ל כתב הרמב"ם דלא גזרינן ליקח מהם אטו למכור להם כי היכי דגזרינן באוסר עצמו מאיש אחד וכו' דזה איירי באסר הנייתו עליהם שהיא חלוקה שנית שכתב רבינו דאין לגזור שלא ליקח מהם בפחות אטו למכור להם בפחות או שוה בשוה וזאת הנוסחא לא אתיא: לפי מה שגמר דבריו כי היכי דגזרינן באוסר עצמו. מאיש אחד כיון דאין נדון אחד. אבל לפי נסוחתנו אתיא שפיר דבאוסר עצמו איירי: ונראה דכיון דכתב זה רבינו אחר חלוקה שנית לכן הגיהו כך בדבריו דהוא איירי לפי חלוקה שנית : איברא דגם לפי נוסחתינו דמשמע דהוא במודר עצמו מהם דלא נגזור שלא למכור. גם באוסר הנייתו עליהם ג"כ לא נגזור ליקח מהם בפחות אטו למכור להם. כיון דליכא למיגזר משום הסיבה שכתב רבינו מה ליה כך או כך: ומ"מ נראה לי עיקר דמה שכתב כך רבינו הוא לאחר חלוקה שנית הוא כוונתו דאמר. דאין גוזרין כאן שלא ימכור גזרה שמא יקח הוא אשתי חלוקות דבאוסר הנייתם עליו דלוקח ביותר ומוכר להם בפחות דאין לגזור שלא למכור להם שמא יבא ליקח מהם בפחות ובחלוקה שנית שהוא אסר הנייתו עליהם דלוקח מהם בפחות ובחלוקה שנית שהוא אסר הנייתו עליהם דלוקח מהם בפחות ומוכר להם ביותר דלא נגזור דלמכור להם אטו שמא יקח מהם ביותר: ומה שלא גמר דבריו רבינו במה שאמר אח"כ לפיכך אם אסר הנייתן עליו הרי זה משאילן ומלוה אותן וכו' ולא כתב גם צד שאסר הנייתו עליהם הוא משום דאתי מכ"ש. ומה בזה שאסר נפשו ליהנות מהם לא גזרו. ומותר לשאול וללוות להן אפילו שהן יכולין להיות זולתו ולשאול וללוות אחד מחבירו אפ"ה כדי שלא יהא נבדל מהן לא גזרו. כ"ש באסר הנייתו עליהם דאם יגזרו שגם הוא לא ישאל וילוה מהן יהיה אסור עליו שאלה והלוואה דכל ישראל דלא גזרו

רל"מ בד"ה מי שאסר הניית אומה מן האומות וכו' דהך סוגיא פליגא אסוגייא דפ' הספינה וכו' ועם זה עולים דברי רבינו ז"ל כהוגן דפסק בסוגייא דפרק הספינה ע"כ פירוש דלפי הך סוגיא דקייצי דמיה סברא דמתניתין דידן דסברא דשוה בשוה אסור הוא משום דהנאת שניהם וליכא לחלק בין זבינא לזבינא דלהכי רבינו לא חילק דבכל גוונא שוה בשוה אסור. ושמואל דס"ל דתנאה דלוקח הוא משום דקייצי דמיה והרשות בידו ללוקחה מקרי כל הנאה שלו'. דהשתא הותרה הקושיא דלמה לא חילק רבינו בין לזבינא דהוא משום דלהך סוגייא דדברי שמואל איירי בקייצי דמיה אין לחלק כמו האי סוגיא דלעולם בכל גוונא שוה בשוה אסור דהנאה דתרוייהו הוא והנה לפי סוגיא דהכא דבזבינא חריפא לא צריך דקייצי דמי. דהנאה דלוקח הוא דלא כהך סוגיא. ורבינו שפסק כהך סוגיא בדקייצי דמי דלא כהאי סוגיא הוסיף שם דבעי שיהא אותו החפץ חביב על הלוקח וכו'. דסברא הוא כיון שנטלו לבקרו לא גמר ומקני ליה אלא בכלי שהוא חפץ בו אף על פי שדמיו קצובין ולכן כשהוא חפץ בו בודאי שהמקח יתקיים והרי הוא כאילו נעשה וחייב באונסין כשדמיו קצובין וכשאינן קצובין לא מהני דשמא לא ישתוו בשומתו ודוק

דין ט' אסר על עצמו הניית בני העיר אסור להשאיל על נדרו לחכם מבני אותה העיר היא וכו' עיין במ"ש מרן בכ"מ להקשות על פירוש הריב"ש בירושלמי. ואנכי ההדיוט נלע"ד לתרץ קושיות אלו דהקושיא ראשונה שהקשה דמה ענין נדרי עצמו