נאם דוד (רמב"ם) כג

והוא הדין ליוצא מהן דשוין הם ואלו דוקא והשיב לו דבאלו לא קא מבעיא לן דדוקא כי קא מבעיא לן כשאיני טועם דוקא או לאו דוקא

דין י"ד נדר ונשבע וכו' ובין כך ובין כך משקין היוצאין מהן ספק ע"כ הרל"מ ז"ל הקשה על הטור דבסי' רי"ו גבי דגים שאני טועם כתב ומותר בציר סתם והוה ליה למימר דהיינו הציר שיצא כבר קודם שנדר אבל הציר שיצא אחר שנדר וכו' דהכי אמרינן בגמ' כשרצו לפשוט ממתניתין דמותר בציר וכו' דחו שם ואמרו וכבר יצא מהם וכו' לא הותר הציר אלא מה שיצא קודם ע"כ. ראיתי בבאר היטב בסימן הנזכר שכתב על דברי הש"ע שכתב כמו שכתב הטור וז"ל היינו מה שיצא כבר קודם שנדר. אבל הציר ומורייס וכן לענין קום ודבש ותמרים היוצאים מהם אחר שנדר אסור רש"ל ש"ך ט"ז עכ"ל. הנה ודאי שמה שכתבו על הציר שהוא אחר שנדר הוא משום דהכי דחו לה בש"ס כמ"ש הרל"מ. אבל קשה זה דלמה לא בארו הטור והש"ע כך דהיה להם לבאר ולא לסתום דבבשר כתבו סתם דאסור בתבשיל של בשר וכאן כתבו כך דמותר בציר של דגים דמשמע דבכל גוונא ציר של דגים מותר

ונלע"ד דאפשר לומר דהטור לא ס"ל הכי אלא דגם היוצא מהם אחר שנדר מותר. דשאני ציר של דגים דהן באים מכבשות דגים חיים בלא בשול שלא יש בהם טעם דג כ"כ כמו ברוטב של בשר שהוא בא על ידי בשול. ומה שדחו בש"ס וכבר יצא מהן וכו' הוא בדרך דחייה קאמר ולאו מטעם זה. דמתניתין סתם קתני לה דמשמע דאף מה שיצא אחר כך. וכן נראה מדברי רבינו לקמן שכתב לה ולא באר דבשיצא מהן קודם שנדר

פ"ו דין ד' ראובן וכו' וכן פורע חוב שעליו פטור בסי' רכ"א בענין זה ראיתי שכתב הטור ומסקנת א"א הרא"ש כר"ת וכתב מרן בב"י על זה ותמהני דבהדיא נראה מדברי הרא"ש שהוא סובר דאין הלכה כר"ת שהרי בפ' אין בין המודר כתב בפירושיו עליה דחנן דה"ה לכל חוב שעליו וכו' למילתא ההיא אצטריך דלא תימא דוקא בפורע מזון אשתו שאינו חוב גמור כ"כ הוא דפטור קמ"ל דאף כיוצא בו בשאר חובות נמי הלכה כמותו עכ"ל: ואנכי איש צעיר נראה לי דהכי נראה מדברי הרא"ש בפסקיו ובקצור פסקיו שכתב דבדבנן לא יפרע חובו בשבילו אלא אם כן לוה על מנת שלא לפרוע אלא כשירצה דלמה ליה להביא דברי רבנן כיון דהלכתא כחנן א"כ גם בחוב יכול לפרוע בכל גוונא. אלא מוכרח לומר דס"ל כר"ת דגם חנן לא אמר אלא במזונות אשתו דוקא. ולכן הביא דברי רבנן דזה גם לחנן הכי. ולפי שמדברי הרא"ש במקומות אחרים נראה דלא ס"ל כר"ת וכמו שתמה מרן בב"י לכן כתב וכל מסקנת א"א הרא"ש ז"ל. דהיינו שבמסקנא הכא בפסקיו כתב כר"ת ולא כן בפסקיו במקום אחר ובפירושיו. דבפירושיו כתב לפי פשט דברי הש"ס דנראה דהכי הוא. אבל בפסקיו במסקנא דהאי דינא כתב עיקר דברי ר"ת: עוד כתב הטור וז"ל ויכול לזון אשתו ובניו ועבדיו וכו' ופי' ר"ת וכו' ויש מפרשים וכו' מה שכתב כך והוא אח"כ קא מתמה על אביו הרא"ש ז"ל שכתב כך בפסקיו. נראה שלא כתב כך אלא לומר שאביו הרא"ש הביא כל אלו המפרשים בפסקיו כדי לתמוה עליו דלמה הביאה דכל זה לא צריך אלא לרבנן אבל לחנן מותר בכל ענין והלכתא כוותיה: ואנכי ההדיוט נלע"ד דכתב כך הרא"ש גם לדעת חנן. דאף על גב דס"ל דיכול המדיר לפרוע חוב של המפרנסה הוא מהטעם שכתב ר"ת שאינו חוב ברור שאפשר שהיתה מצמצמת אם לא שפרנסה וליכא הנאה גביה. אבל לזון אותה לכתחלה הוה אמינא דאסור דהא קא מהנה אותו שנותן לאשתו מזונות. לכן אמר דאיירי דון אותם במזונות יתירי אם הבעל נותן לה כל צרכה ורבינו תם פירש אפי' במזונות הצריכין לה מותר בפני הבעל. דהיינו גם לכתחלה מותר בפני בעלה. אבל שלא בפניו אסור לזון אותם דנראה כמהנה אותו ואינו דומה לפריעת חוב המזונות כלם לכן הוצרך ליתן טעמים אלו גם לחנן ואע"פ שלא כתב הטעמים אלו אלא על מה שאמר דמתניתין אתיא אפי' כרבנן ומשמע דטעמים אלו הוא דוקא לרבנן. מ"מ משמע דגם לחנן אצטריך טעמים אלו מדאמר אפילו כרבנן דהיא לח ולרבנן ועל תרוייהו אמרו טעמי' אלו דהיינו דלרבנן דס"ל דאף בפריעת חוב של המזונות אינו יכול לפרוע אפ"ה יכול לזון את אשתו וכו' במזונות יתירי אם הבעל נותן לה כל צרכה ור"ת פירש בפני הבעל כנ"ז ולחנן אף על גב דאית ליה דיכול לפרוע חוב המזונות הוה ס"ד דלכתחלה לא יזון אותה בכל גוונא קמ"ל דאם באופן דהבעל נתן לה כל צרכה יכול לזון אותה לכתחלה במזוני יתירי ולר"ת בפניו כנז' דבכי האי גוונא גם לרבנן יכול לזון אותה לכתחלה דהכי משמע דטעם אחד לרבנן ולחנן מח שיכול לזון אותם

דין ו' ותורם שמעון תרומת ראובן וכו' כיצד מדעתו כגון שאמר ראובן כל הרוצה לתרום יבא ויתרום: אע"ג דמה שאוקמוה הכי הברייתא אלא כדי לדחות לו מה שרצה לומר דאין צריך דעת להכי אוקים לה באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. אבל אי אמרינן דאין צריך דעת הוא מתוקמא ברייתא בתורם משלו על של חברו. ומדעתו דקתני הוא בדעתיה דנפשיה. וכיון שרבינו כתב בפ"ד מהל' תרומות דהתורם משלו על של חבירו אין צריך דעת א"כ מתוקמא ברייתא כך בתורם משלו על של חברו ומדעתו דקתני הוא לדעתא דנפשיה ולא כמו שכתב רבינו. מ"מ הדין דין אמת שכך צריך דאם המדיר תרם תרומתו של המודר משל המודר דאם אמר לו לתרום אסור דמתני ליה שעשה שליחותיה ובאם לא אמר לו לתרום אי אפשר דמאן שויה שליח. וכמו שאמרו מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. ואי אפשר להיות אלא באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. דבכי האי גוונא לא מקרי מהני ליה. וכדאמר רבא בש"ס דזה הדין שכתב לן רבינו הוא מוכרח ומבואר בש"ס דכך צריך להיות. ולא ידעתי מה שכתב הרל"מ ז"ל וז"ל מ"מ אית ליה לרבינו ז"ל דדינא הכי הוי ע"כ דמשמע דרבינו הוא דאית ליה וזה תימא דהא להדיא כך מבואר מן הש"ס כנ"ז

דין ח' חלה ראובן ונכנס שמעון לבקרו וכו': הנה בש"ס שם עוד תרצוה להך קושיא ואמרו ואב"א כדרבי שמעון בן אליקים גזרה שמא ישהא בעמידה דהיינו שאף הבקור בחנם אסורה ישיבת שמא יתעכב שם יותר מכדי מצות בקור ונמצא מהנהו שלא במקום מצוה. ורבינו לא חשש להך תירוצא ופסק