נאם דוד (רמב"ם) כב

וענבים אלו עלי דאסור במשקין היוצא מהן. הוא פשיטא לה דבאלו לא קא מבעיא לן דבאלו דוקא. ועל רבינו לא נתן טעם דלמה לא כתב שאם אמר שאיני טועם שאיני אוכל שאסור בנתינת טעם כמו שכתב הטור. דנראה דהוא טעמא דמסתבר מה שכתב לדעת הטור

ונלע"ד דבכוונה כתב כאן דברי הטור ונתן טעמו דהוא כמו שכתבו התוספות וז"ל ועוד נשמע שאם אדם אומר שלא יאכל בשר עד זמן פלוני שאסור ברוטב דהא בהא תליא דאי יוצא מהם אסור הכי נמי נתינת טעם אסור דמדמה להו אהדדי. וכ"כ הרא"ש גם כן ע"כ. דהיינו לומר שזה הוא דעתו של הטור דמדמה הא להא ואפי' דביוצא מהן עצמו בספק הוא. ומנה נשמע אבל רבינו לא ס"ל הכי מדלא פסק הכי דגם בנתינת טעם אסורים ונראה דס"ל דאפי' אם היה דביוצא מהן אסור דפשטי לה לאיסור. אפילו הכי יש לומר דבנתינת טעם מותר. ומנתינת טעם אסור אה"נ דילפינן מינה ביוצא דהשתא ומה דבנתינת טעם לבד אסור כ"ש דיוצא מהן דהוא יוצא מגופן דאסור. דלהכי הוא דקא מדמו בש"ס יוצא מהן לנתינת טעם. אבל לדמות נתינת טעם לאסור מן היוצא מהן לא מדמינן דאינו אסור אלא היוצא מגופן ממש ולא בנתינת טעם לבד. ומכ"ש דביוצא מהן עצמו לא אפשיט לאיסור אלא ספק. דודאי לא ילפינן נתינת טעם ג"כ לאסור מספק כמו ביוצא מהן:

והנה ודאי הוא דבנתינת טעם דבשאיני טועם דאסור לדעת הטור ולדעת הרא"ש. הוא כמ"ש דהוא מספיקא וכמו היוצא מהן ולכאורה קשה כיון דהרא"ש גורס במתניתין הכי קונם יין שאני טועם ונפל לתבשיל. אם יש בו טעם יין הרי זה אסור. דלא אמר יין זה. ואפ"ה אסור בנתינת טעם דהוא ודאי הטעם כמ"ש הר"ן דהוא כיון דאמר שאני טועם דכיון שיש בו טעם יין הרי הוא טועמו בו. א"כ הרי הוא מפורש במשנה דבשאיני טועם אסור בנתינת טעם. ולמה ליה לומר דמשום דלא איפשטא בעיא אזלינן לחומרא. וכן נמי בנתינת טעם דהא מייתי ראיה מנתינת טעם ליוצא מהם:

ונ"ל דלא קשה דודאי דלענין תערובת כיון שאמר שאיני טועם נאסר תערובתו בנתינת טעם. והבעיא היא על מה שיוצא מהן אם כוונת שאיני טועם היא גם על היוצא מהן דהוא דבר אחר. דהכי כוונתו על כל מה שאני טועם. ואף על פי שהוא דבר אחר או דילמא אלו דוקא. דהוי כמו בשר זה דאסור ברוטבו ובקפו והוא הדין נמי ליוצא ממנו. אבל שאני טועם לאו דוקא שלא אמר אלא על ענבים וזיתים ולא על היוצא מהם שהוא דבר אחר. ומסיק דבאלו לא קא מבעיא לן דדוקא הוא כי קא מבעיא לן שאיני טועם דוקא או לאו דוקא. דאימא דלא אמר אלא על גופן ולא על היוצא מהם. דאע"ג דאם אמר שאיני טועם מן היין אסור בנתינת טעם הוא משום שטעם יין הוא. אבל על הזיתים וענבים אף על פי שאמר איני טועם אין היוצא מהם בכלל ולא איפשיטא. ועל זה אמר הרא"ש וז"ל ולא איפשיטא הך בעיא הילכך אזלינן לחומרא ואם אמר שאני אוכל ושאני טועם כל אלו אסור ביוצא מהן. וכן נמי בנתינת טעם דהא מייתי ראיה מנתינת טעם ליוצא מהם ע"כ דהיינו שאם אמר על זיתים וענבים שאיני אוכל שאיני טועם מספיקא אסור היוצא מהן וג"כ מספיקא אסור בנתינת טעם. וג"כ שאם לא אמר קונם בשר זה. אלא. אמר שלא אוכל בשר עד זמן פלוני אסור בטעמו דכמו:

זיתים דיוצא מהן דהוא אסור מספיקא וגם בנתינת טעם. שלהם אסור מספיקא. דלא אמרינן דהנודר מן הבשר מותר ברוטבו אלא באומר קונם בשר עלי. שלא כיון אלא במה שנקרא בשר. אבל אם אמר שלא אוכל בשר הוא דומה לאומר זיתים וענבים שאיני אוכל שאיני טועם דמספיקא אסור ביוצא מהן. וגם כן אסור בנתינת. טעם מספיקא גם כן שאם אמר שאיני טועם שאיני אוכל בשר דהוא כמו שאמר על זיתים וענבים שאיני אוכל שאיני טועם וכמו דברי התוס' שנקטו בדבריהם. שלא אוכל בשר עד זמן פלוני. אבל אם אמר יין שאיני.. טועם דהוא לשון המשנה ודאי שאסור בנתינת טעם דלשונו כך הוא והשתא גם לגירסא הנזכרת אתו דברי. הרא"ש שפיר. אבל לדברי הטור שכתב קונם בשר ויין שאני טועם ודאי דגריס דלא כהר"ן. אלא הגירסא כך יין זה שאיני טועם. דלהכי כתב הרב כסף משנה עליה וטעמו וכו'. ואפילו שנאמר שגם הטור גריס כהר"ן מכל מקום הרי נקט בלשונו שאני אוכל נמי. דאה"נ בצד. יין שאני טועם הוא מבואר במשנה דאסור בנתינת. טעם אבל בבשר בין שאמר שאני טועם ובין שאמר שאני אוכל. וכיון שאמר שאני אוכל. מוכרח לומר. שהוא מטעם שכתב וטעמו וכו':

ואין להקשות דלפי גירסא זו דגרסי הכי במתניתין קונם יין שאני טועם אם כן אמאי לא פשטוה בגמרא לבעיא דשאני טועם. לגבי יוצא מהם דקונם יין שאני טועם דאוסר בנתינת טעם. דהא בגמ' מדמה איסור נתינת טעם לאיסור יוצא מהם. דלגבי אלו פשיט מההיא דר' טרפון שכבר כתבתי לעיל דבשלמא בנתינת טעם כיון שאמר יין שאיני טועם. הרי ודאי אסור בנתינת טעם דהוא טועם טעם יין. אבל על מה שאמר על זיתים וענבים שאני טועם לענין היוצא מהם לא. ולא פשיט לה אלא מההיא דר' טרפון דקאי על הבשר שאמר בשר זה לענין נתינת טעם דבזה אין חילוק בין נתינת טעם ליוצא ממנו כיון שאמר זה וכן בזיתים וענבים שאמר אלו

והנה לפי גירסא זו ולפי מה שכתבתי שפיר הוא דלא קמבעיא ליה אלא בהאי דזיתים וענבים דקתני בה תרתי. אלו ושאני טועם. דשייכא האי בעיא אלו דווקא או שאני טועם דוקא. אבל בקמייתא לא קתני זה אלא טועם דוקא. אבל לפי הגירסא דגרסי. בקמייתא נמי זה. ושאני טועם האי דלא קא בעי עלה דהיא מתניתין קמייתא זה דוקא. או שאני טועם דוקא. לאסור נתינת טעם משום דאין להסתפק דזה דוקא דהא כבר קתני דזה דוקא דהא אמרו אימתי בזמן שאמר בשר זה. דמשמע דאם לא אמר זה ואמר שאיני טועם על גוף הבשר והיין קאמר שלא יטעום מהם. אבל כשאמר זה. דמשמע על בשר זה שבקדרה משמע דכל שיש בו טעם בשר קאמר אבל על מתניתין דזיתים וענבים קא מבעיא ליה דהוא לענין היוצא מהן אלי דוקא. או שאני טועם דוקא אם אלו דוקא דהוי הוא כמו רוטבן שאם אמר בשר זה דאסור ברוטבו ובקפו. והוא הדין נמי ליוצא ממנו או לאו דוקא מהני ליוצא ממנו. דדבר אחר הוא דמפקד פקיד בתוכן. אבל אם אמר שאני טועם משמע כל שאני טועם מתוכן. ואתא למפשטא ממתניתין דבשר זה דאלו דוקא בנתינת טעם