נאם דוד (רמב"ם) כא

נכנס אסור בו לעולם אפי' מת או נתנו לאחר או מכרו. וכן אם אמר ב' הלשונות קונם שאיני נכנס לביתך זה אסור לעולם:

וקשה לי עליו כיון דאמר שהם ב' הלשונו' לביתך ו וזו ולהכי אסור לעולם כיצד אמר שאם אמר לחבירו ככרי זו שאם נתנה לאחר מותרת לו שלא אמר אלא ככרי ועתה אינה שלו והרי אמר ג"כ זו. והיאך אמר שלא אמר אלא ככרו. ונ"ל דבשלמא בביתך זו שהיא ידועה שהיא ביתו למה אמר זו שודאי הוא לומר שתמיד לעולם אסורה עליו. אבל ככרי שאינה מסויימת על איזה ככר אמר הא דאמר זו. הוא להורות דעל איזה ככר אומר ואין כונתו לאוסרה לעולם במה שאמר זו:

עוד ראיתי לדקדק מדברי רבינו שכתב אח"כ אמר לו פירות אלו אסורין עליך וכו' שהאוסר דבר שהוא שלו על חבירו אע"פ שיצא מרשותו הרי הוא באיסורו עומד. שזאת היא הבעיא דבפרק השותפין דף מ"ז דבעי אבימי. קונם לבית זה שאתה נכנס מת או שמכרו לאחר מהו אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו או לא ופשיט ליה מהא דהאומר לבנו קונם שאין אתה נהנה לי ומת ירשנו. בחייו ובמותו ומת לא ירשנו. דרבינו סובר דלא צריך לומר בחייו ובמותו אלא באומר לבנו קונם שאין אתה נהנה לי. דהוא ודאי שצריך לפרש בחייו ובמותו דאם לא כן אנו אומרים דלא אסר הניית בנו אלא בהיות נכסיו ברשותו וכאומר נכסי אסורים. אבל באומר פירות אלו אסורין עליך אינו צריך לומר בחייו ובמותו דגם באומר לבנו קונם נכסים אלו עליך אינו צריך לומר בחיי ובמותי דהבעיא היא אע"ג דאית לן. דהאומר בית זה שאיני נכנס מת או מכרו אסור. התם הוא דאסר אנפשיה אבל אחבריה נהי דבית זה לעולם משמע. אימא לא כל הימנו לאוסרו כשיצא מרשותו. דהוה ליה בנכסי חבירו על חבירו. ופשיט ליה מהך דהאומר לבנו קונם וכו' בחייו ובמותו דיכול לאסור על חבירו אף על פי שיצא מרשותו כמו שיכול לאסור אנפשיה אע"פ שיצא מרשותו:

והנה לפי זה מ"ש מרן בכ"מ בנ"ז דיש ללמוד כל זה מדתנן בפ"ק דנדרים האומר לחבירו קונם לביתך שאיני נכנס וכו' דאם קאי גם על מה שכתב רבינו אמר לו פירות אלו וכו'. זה אי אפשר דמהך מתניתין איירי דוקא בדאסר אנפשיה. וזה בדאסר אחבריה כמ"ש. דהיא נפקא מהבעיא דאבימי. ואם לא קאי על זה א"כ חסר ג"כ בדברי הכ"מ דמהיכן יצא לו זה דיכול לאסור על חבירו אע"פ שיצא מרשותו:

והנה ראיתי להרא"ש ז"ל שכתב בפרק ה' וז"ל ש"מ אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ומיירי כגון דאמר לבית זה שאתה נכנס בחיי ובמותי ולהכי לא דחי ליה כדלעיל שאני הכא דקאמר בחיי ובמותי ע"כ. ונלע"ד דרבינו סובר דאדרבא מדלא דחי ליה הכא משמע דליתא להך דדחי ליה לעיל ולא מייתי לה אלא ללמוד מינה דאדם אוסר דבר שברשותו אף לכשיצא מרשותו דאף בדלא פריש כל שאמר נכסים אלו הוא אוסר לעולם:

והטור נראה מדבריו שסובר כדעת אביו הרא"ש ז"ל שבסי' רי"ו כתב וז"ל וכן אם אמר ראובן לשמעון קונם בית זה שאתה נכנס בו ומת או מכרו לאחר אסור שאדם יכול לאסור על חבירו דבר שהוא ברשותו לכשיצא מרשותו וכגון שפירש בחיי ובמותי ע"כ:

וראיתי למרן בב"י שהקשה על הטור וז"ל וא"כ יש לתמוה על מה שכתב קונם לביתי שאתה נכנס מת או מכרו לאחר. מותר וע"כ אפי' בדפריש ואמר בחיי ובמותי מיירי דאי בדלא פריש מאי איריא לביתי. אפי' לבית זה נמי מותר. וכיון דבפריש מיירי אמאי שרי הא אע"ג דמלישנא דביתי. לא מתסר היכא דמת או מכרו. מ"מ כיון דפריש ואמר בחיי ובמותי ה"ל תרי לישני דסתרן אהדדי וה"ל לימנקט לחומרא כאומר לביתך זה וצ"ע ע"כ:

ואנכי איש צעיר תמיה לי על קושיא זו דהא טעמא דבעיקר הדין שאמר וכגון שפירש בחיי ובמותי. דהוא שאם לא פירש בחיי ובמותי מותר אם מכרו לאחר אף על פי שמשמעות זה דהוא אסור לעולם. דהא אפילו בשאמר לביתך כיון שאמר זה אסור לעולם וכ"ש כשאמר בית זה שיהא אסור לעולם אף על פי שלא פירש בחיי ובמותי דהוא דשאני מאן דאסר אנפשיה ממאי דאסר אחבריה דבעי דיפריש להדיא וכיון שכן מוכרח לומר דלא אמר דבשתי הלשונות יהיה אסור אלא בדאסר אנפשיה. שאמר קונם לביתך זה שאיני נכנס. דמשום שאמר זה יהיה אסור לעולם. אבל בדאסר אחבריה צריך לפרש היטב בחיי ובמותי ויאמר זה ג"כ. שלהכי כתב קונם בית זה שאתה וכו' וכגון שפירש בחיי ובמותי דהיינו שאמר בית זה ואמר ג"כ בחיי ובמותי. אבל אם אמר אחד מהם מותר אם מת או מכרו לאחר. ולזה אמר אחר כך קונם לביתי שאתה נכנס מת או מכרו לאחר מותר. דהיינו אע"פ שפירש בחיי ובמותי כיון שאמר ביתי. ובודאי שכך כוונת הטור שנקט תחלה בית זה. ואח"כ ביתי וכו' דמשמע דזהו החילוק שביניהם דראשונה. בשאמר בית זה. ואח"כ איירי כשאמר ביתי. ובשניהם שאמר בחיי ובמותי. ומה שאמר אחר כך אמר לחבירו ככרי זו אסורה עליך וכו'. שלא אמר אלא ככרי ועתה אינה שלו נלע"ד שאפי' אמר בחיי ובמותי. כיון שאמר ככרי משמע שלא אמר אלא ככרו ועתה אינה שלי ואף על פי שאמר זו נמי אין הכוונה להיות אסור לעולם. שהרי הוא אומר ככרי. וזו שאמר הוא בא להורות על איזה ככר אמר ואינו דומה לאומר לביתך זה. דמשום זה יהיה אסור לעולם ואע"פ שאמר לביתך משום שתי הלשונות. והכא אע"פ שאמר זו לשון אחד הוא שהוא שלו. משום דלביתך על הבית הידוע לו קאמר. וא"כ מה שאמר זה הוא בא לאוסרו עליו לעולם אבל זה שאמר על ככרי הוא בא להורות על איזה ככר אמר ואין כוונתו לאוסרו עליו לעולם. כיון שאמר ככרי וכשמת או מכרו אינו שלו וכמו שכתבתי לעיל. אבל מרן בב"י אמר דהטור איירי בדלא אמר בחיי ובמותי להכי כתב זו. ואין זה משמעות דברי הטור. שהרי אמר שלא אמר אלא ככרי. דמשמע דמשום דאמר ככרי הוא דמותר ולא משום שלא אמר בחיי ובמותי כן נלע"ד

הלכה י"א נאסר בבשר זה וכו' כתב מרן בכ"מ. וז"ל וכתב הטור דהוא הדין אם אמר קונם בשר ויין שאני טועם או שאני אוכל וכו' אסור בתבשיל שיש בו טעם יין ובשר וכו' וכתבו התוספות הילכך בשל תורה הלך לחומרא ובשאני טועם אסור ביוצא מהן וכו' דאי יוצא מהן אסור הכי נמי נתינת טעם אסור. דמדמה להו אהדדי ע"כ הנה מזה הוא שפסק הטור דבשאני טועם אסור בתבשיל שיש בו טעם יין או טעם בשר. וגם כן אסור במשקין היוצא מהן. והוא מספיקא דלא איפשיטא בעיא. אבל בשאמר זיתים