נאם דוד (רמב"ם) כ

ידעתי שבהיכן מבואר כך בש"ס. דמשמע שם מהש"ס דבנדרי זרוזין נמי אין צריך התרה: ועוד שאם כך הוא דעת רבינו היה לו להזכיר זה כאן ומכל שכן דדברי רבינו מבוארין שמותרין קאמר:

הלכה י"א הנשבע או הנודר שאיני נהנה לכולכם וכו' הנה מדחלק הכא רבינו בין שאמר שאיני נהנה לזה ולזה לבין שאמר שאיני נהנה לזה לזה לזה. אבל בפ"ז מהל' שבועות לא כתב אלא לא לך ולא לך. דמשמע דליכא חילוק בין אם אמר בוי"ו או בלא וי"ו שאף בשאמר בוי"ו פרטא הוי. ובודאי שכך הוא שהרי לא כתב שם שהוא כלל אלא בשאמר שאין לכם בידי דוקא וזה לפי דברי ר' יוחנן שאמר שם אליבא דר"מ שבועה אין לכם בידי הוא דהוי כללא. אבל שבועה לא לך ולא לך אי נמי שבועה לא לך לא לך פרטא הוי דפסק כר' יוחנן וכסתם מתניתין דהוא ר"מ. אבל הכא שחלק הוא משום דבש"ס אמרו מאן תנא אמר רבא ר"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחר. דמשמע אבל רבנן קאמרי אם אמר שבועה לא לך ולא לך הוי פרטא וא"כ לפי זה גם הכא רבנן סברי אם אמר לא לזה ולא לזה הוי פרטא וכדומיא דשבועת הפקדת כנז' בין אם אמר לא לזה ולא לזה ובין אם אמר שאיני נהנה לזה לזה. אבל אי אפש' זה לאוקמא כדומי' דשבועת הפקדון דהא בפ' ארבעה נדרים קא מוקמו לה בשתלאן. זה בזה ואמר פלוני כפלוני. להכי רבינו מחלק הכא בין אם אמר לזה ולזה ולזה. שה הוא מה שאמרו והוא שתלאן זה בזה. שוה כשאמר ולזה הוא תולה אותו בראשון ממנו ומה שאמרו ופלוני כפלוני ופלוני כפלוני לאו דוקא. לא הלשון דמשמעו ופלוני ופלוני כפלוני. דהוא אמר שאיני נהנה לזה ולזה ולוס. דלזה הוא דקתני הותר הראשון הותרו כולן וכו' וא"כ במאי דפליגי רבנן על ר"ש הוא בשאמר שאיני נהנה לזה לזה לזה. ה לא מקרי תלאן זה מה: דה דהשתא דלענין דנקרא פרטא אפילו הוא בוא"ו. אבל כדי שנא' בנדרים. הותר הראשון הותרו כלן. הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין משום שתלאן זה בזה דהוא אמר בוא"ו ולא לזה. דמשמעות שכמו זה יהיה זה דהכי משמעות בנדרים. שהוא אמר שאיני נהנה לזה ולזה. דהיא משמע שתלאן זה בזה כן נלע"ד דעת רבינו אלא דבהל' אישות רבינו פסק כר"ש בהך התקדשי לי בתמרה זו. ונראה דהטעם משום דקא שקלי וטרי אמוראי אלביה וכמו שכתב התי"ט משם הר"ן יעו"ש

פ"ה הלכה ד' האומר לחבירו ככרי זו אסורה עליך וכו' כתב מרן בכ"מ יש ללמוד כל זה מדתנן בפ"ק דנדרים האומר לחבירו קונם לביתך שאיני נכנס וכו' מת או שמכרו לאחר אסור עכ"ל.. נלע"ד דמה שכתב יש ללמוד מהך דתנן בפ"ק דנדרים. ולא אמר משום דאיבעיא הכי בפרק בין המודר דף ל"ד ופשיט ליה רבא דאסור. וממה שהקשו מברייתא דהשאילני פרתך וכו' ותרצו שניתנה לו על ידי אחר. דמשמע דהיכא דניתנה לו במתנה ע"י אחר מותרת. וכמ"ש הרל"מ משום דאי מהך יש לדחות. כיון דאיתיביה לרבא דאמר אסור מהך דהשאילני פרתך וכו'. ואע"ג דתירץ לה רב אחא שניתנה לו על ידי אחר אימא דדרך דחייה בעלמא. ואע"ג דאמר רב אשי דיקא נמי דקתני שניתנה לו ולא קתני שנתנה לו. מ"מ נאמר זה לחזק תירוץ קושיית איתיביה. להכי כתב דיש ללמוד כל זה מדתנן מפ"ה דנדרים וכו'. דמדתני מכרן לאחר מותר ומשמע הא מכרן למודר אסור. וכי תימא דא"כ מאי. קמבעיא ליה והא משנה היא כנז'. הרי הר"ן ז"ל הקשה זה ותירץ דאיכא למימר. דמשום דבעי למיתנא סיפא. ביתך זה שאיני נכנס שדך זה שאיני לוקח מת או שמכרן לאחר אסור שאפילו אחר אסור. להכי נקט נמי ברישא אחר אבל ה"ה לו יעו"ש:

אבל כדפשיט ליה רבא דאסור אם כן הך מתניתין בדוקא לאחר דוקא ולא לו. ולמדנו ממנה הכל וזהו מה שכתב מרן בכ"מ דיש ללמוד כל זה מדתנן וכו':

ואף על פי שהב"י בסי' רי"ו מביא לה מהנך בעיא. וממה שפשיט לה רבא וכו' כתב כך כדי להביא דעת הרא"ש והר"ן שלמה פסקו כרבא דהוא משום דקא דייק רב אשי ממתני' כרבא:

ואפשר עוד לומר דמה שכתב מרן הכ"מ יש ללמוד כל זה וכו'. הוא על הטעם שנתן. רבינו שלא אמר לו אלא ככרי והרי אינו עתה שלו דזה הטעם נלמד מהך דהאומר לחבירו קונם לביתך שאיני נכנס וכו'. שלא אמר אלא כל זמן שתם ברשותו וג"כ במה שאמר פירות אלו אסורין עליך וכו' הרי אלו. אסורין עליו וכו' שאע"פ שיצא מרשותו הרי הוא באיסורו. עומד. שהוא כמו שאמר קונם לבית זה שאיני נכנס. מת או מכרו לאחר אסור. אבל מה שכתב אף על פי. שנתנה לו במתנה הרי זו אסורה עליו. לאו מהאי נפקא דאי מהאי אמינא דהא דקתני ומכרן לאחר. דמשמע דאם מכרן למודר אסור הוא משום דמשמע דבנר שיהיו שלו אי אפשר ליכנס בו וכיון שכן אפי' מכרן לו הרי בצד שהיו שלו הוא נכנס על ידי שנתנן לו או מכרן לו ובצד שאמר שדך שאיני לוקח מלבד שאינו יכול למוכרן לו שהרי אמר שדך איני לוקח. אלא גם במתנה מקריא. לקיחה. אבל בהא שאמר ככרי אסורה עליך. לא אמר. אלא כשהיא ברשותו שהיא ככרו אינו נקנה ממנה. אבל אם נתנה לו במתנה שנעשית שאינה שלו יכול ליהנות ממנה דזה הוא דקא מבעיא ליה לרב חייא בר. אבין מרבא. אם נתנו לו במתנה מהו וכו'. או דילמא עליך אמר וכו'. ופשיט ליה רבא דאסיר. דזה ודאי דרבינו שאמר אע"פ שניתנה לו במתנה הרי זו אסורה. עליו. הוא נפקא ליה מפישוט דרבא דקא פשוט לבעיא זו. וחסר זה בדברי מרן הכ"מ בכאן וזה שלא כדברי הר"ן הנ"ל:

וראיתי לדקדק בדברי רבינו שכתב ככרי זו. שא מת או שנתנה לו אחר במתנה שמותרת. כיון שאמר ככרי שהרי אינה שלו. וכן נראה מדבריו שגם בנכסי אלו או פירותי אלו הדין כך. ואע"פ. שאמר זו או אלו ובירושלמי מסתפק בענין לביתך זה אם לתפוס ביתך שהוא ראשון או זו שהוא לשון האחרון. ונראה לי שרבינו סבור כיון דבמתניתין לא קתני שאסור. אע"פ שמת או מכרו לאחר כיון שאמר זה. אלא דוקא. שאמר לבית זה ששתי הלשונות אינו מוכח שמשום שהיא. ביתו. אבל היכא דמוכח על שלו הוא אומר. אע"פ שאמר זה אם מת או מכרו לאחר מותר. ועל זה כתב רבינו שלא אמר לו אלא ככרי והרי אינה עתה שלו וכו' וג"כ בפרק ח' לא אמר שאם מת או מכרן לאחר אסור. אלא בשאמר לבית הזה שאיני נכנס. דמשמע אבל אם אמר לביתך זה שאיני נכנס וכו'. אם מכרן לאחר או מת. מותר. אבל הטור כתב וז"ל אמר קונם לבית זה שאני