נאם דוד (רמב"ם) יח

פ"ג הלכה ג' כיצד המתפייס בנדרים חייב שמע חבירו שנדר ואמר ואני כמותך בתוך כדי דבור אסור וכו'. ק"ל על מה שכתב רבינו ואני כמותך דמשמע דאינו נתפס אלא עד שיאמר ואני כמותך ואין זה במשנה אלא שאמר ואני דוקא. ובגמרא מוכח שלא אמר אלא ואני דוקא. שהרי אמרו שם וכמה כדי דבור כדי שאלת שלום תלמיד לרב לימא מסייעא ליה מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני ותו לא וכו'. אלמא דכך הוא משמע דואני דמתניתין הוא ואני דוקא. דלפירוש רש"י דאי קתני תלת לא הוי כדי דבור של ראשון. ואזיל לפי מה שפירש לעיל מזה וז"ל ומתניתין דקתני ואני ואני דלא תני אלא תרין דוקא קתני. דכי שקלת לחדא תיבה מקמא דאמר הריני נזיר ומצטרפא ליה להנך דאמרי ואני ואני שכלן שלשה נדרו בתוך כדי שאלת שלום תלמיד לרב דהויין נמי שלשה תיבות ע"כ. דהוא מפרש דהשלשה יהיו כלם בתוך כדי שאלת שלום תלמיד לרב ולהכי לא קתני אלא תרי ואני ולפי דברי רבינו דצריך ואני כמותך הרי גם בתרין לאו בתוך כדי שאלת תלמיד לרב וגם לפי דברי התוספות משמע ואני דווקא: ונ"ל דמ"ש רבינו ואני כמותך לאו דווקא שיאמר כך אלא די כשיאמר ואני. ומה שאמר כמותך הוא לומר דאמר ואני שהוא כוונתו לומר ואני כמותך ובפ' ב' מהל' נזירות דין ב' לא כתב רבינו ואני כמותך אלא ואני דוקא אלמא דכמותך שכתב כאן לאו דוקא

הלכה ה' הרי שמת בו אביו או רבו וכו' עיין להרל"מ ז"ל שהקשה דלרבינו ז"ל דפסק דבעיקרו קא מתפיס הול"ל כאן דאפי' שלא אמר ביום שמת בו אביו בפירוש אלא באחד בשבא לחוד סגי דאמרי' בעיקרו קא מתפיס והיה לו לבאר: ואנכי איש צעיר נלע"ד דלא קשה דבשבועות בריש פ"ג קאמר ביום שמת בו אביו פשיטא ותרץ כיום שנהרג בו גדליה כן אחיקם אצטריך ליה וכו'. ולדברי רבא קאמר לה הש"ס ורבינו שפסק דבעיקרו מתפיס הוא כמ"ש מרן בכ"מ שם משום דבסוגיין אתי רבא ורבינא למפשט דבעיקרו מתפיס יעו"ש בפ"א דין ט"ו. ומה שאמר שם דברי שמואל והוא שנדור ובא לאו כמו דמפרשי ליה בנדרים דלהך פירושא דלאו בעיקרו מתפיס. והכא הוא לומר עד שידור בדבר הנדור כבר יעו"ש. ולהכי רבינו תפס כלשון הברייתא דאצטריך משום כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם ואע"פ שהאמת הוא כך שלדברי רבינו דאית ליה דבעיקרו מתפיס הוא אע"ג דאיכא חד בשבא טובא דהתרא אסור לא אצטריך לבאר שהדבר מובן מעצמו

דין ו' כיצד חלות הנדרים על דברי מצוה כדברי הרשות האומר הרי המצה בלילי הפסח אסורה עליו הרי ישיבת הסוכה בחג הסוכות אסורה עליו והרי התפלין אסורים בנטילה עליו הרי אלו אסורי עליו וכו' הנה מלשון רבינו נראה דכשיאמר מצה בליל פסח וכשיאמר ישיבת סוכה בחג הוא כאילו הוא מפרש דעל מצת מצוה ועל מצות ישיבת סוכה קאמר ואם לא אמר מצה בלילי פסח וישיבת סוכה בחג. הוי כאילו אמר על סתם מצה ועל סתם סוכה. ובכי האי גוונא אפילו בלשון שבועה חיילא. משום שכולל ובשלא כולל דלא חיילא שבועה. הוא בשאמד מצה בליל פסח וישיבת סוכה בחג. ואם כן לפי זה מ"ש רבינו בפ"ה בהלכות שבועות דין י"ד כיצד כגון שנשבע שלא יעשה סוכה ושל ילבש תפלין. דהוא קמהדר אדלעיל מינה. דנשבע לבטל את המצוה. כגון דנשבע שלא יעשה מצות סוכה ונשבע שלא ילבש תפלין. ביום שיש מצוה בהנחתם וכ שכתב בפרק א' וכיון שכן קשה למה כתב רבינו שם בדין י"ח נשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתים וכו'. והא אפי' בשאמר מצה סתם מקרי כולל. וג"כ דבריו אח"כ הם סותרים זה שכתב ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח אלא כלל עתים וכו'. דמשמע דכשלא אמר מצה בליל פסח אע"פ שלא אמר שנה או שנתים הוא מקרי כולל. לכן נ"ל שרבינו ס"ל דכשלא אמר מצה בלילי פסח אין כוונתו לבטל המצוה דוקא בא. דבשלמא כשהזכיר לילי פסח כוונתו למצה הראויה לצאת בה וכמו שכתב הריב"ש הביאו תרב מש"ל בפ"ה מהל' שבועות דין י"ח ונקט רבותא בכולל אפי' בנשבע שלא יאכל שנה או שנתים. דמוכרח דיש בה ליל פסח שמצוה לאכול מצה אין לומר שהוא כנשבע שלא אכל מצת מצוה. דמ"מ הוא כלל עתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת שאכילתה בו מצוה ומכ"ש אם נשבע שלא יאכל מצה סתם הוא מקרי כולל כן נ"ל

דין ט' הנודר שיצום בשבת וכו' והרי הוא יו"ט או ערב יו"הכ הרי זה חייב לצום ואין צריך לומר ראש חדש וכו' וידחה נדרו מפני גזרת חכמים ע"כ: נראה לי מה שכתב רבינו הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים הכוונה דחנוכה ופורים חז"ל הם שעשו אותם כימים טובים. ונאסר בהם הצום שהרי ראיתי בב"י סי' רל"ט הביא תשובת הרשב"א וז"ל ומה שכתבת שהרמב"ם כתב שהנשבע להתענות בשבת לוקה משום שבועת שוא. משמע לך שהוא סבור שאין שבועה חלה על ביטול דברי סופרים שהרי תענית בשבת מד"ס. אפשר לומר שהוא סבור שאסור להתענות דאורייתא ע"כ. ואם כוונת דברי רבינו על הצום ממש היאך עלה על דעתו השואל לומר שהתענית בשבת מד"ס. והלא דברי רבינו מבוארים כאן דצום דפורים וחנוכה הם מד"ס דלהכי יראה נדרו. אבל דשבת ויו"ט אינן מד"ס שלהכי קם נדרו וגם על הרשב"א שהשיב שאפ' שהם מדאורייתא לדעת הרמב"ם והרי הם דבריו בפירוש שחנוכה ופורים דוקא שהצום בהם מד"ס. אלא מוכרח לו' כיון שעיקר חנוכה ופורים הם תקנת רז"ל משום הנסים שנעשה בהם להיות בימים טובים ולמגילה בפורים והלל בחנוכה ונרות וגם כן שלא לצום. עשו חיזוק לדבריהם שאם אתה אומר להם לצום לקיים נדרו. אתו לזלזולי בעיקר תקנתם. אבל בשבתות וי"ט אף על פי שאיסור התענית מד"ס מ"מ הם עיקרם מדאורייתא ימים טובים ולשביתה. אע"פ שהתענית מד"ס הרי הם מדאורייתא לכל דבר ולא אתו לזלזולי בהם. שזה כוונת דברי רבינו עשו חזוק לדבריהם על עיקר תקנתם שהיא מד"ס. ולפי זה אין מוכרח לומר שלדברי רבינו עי"הכ ור"ח מדאורייתא שהרי אפי' בשבתות וי"ט הם מד"ס. ומה שכתב עי"הכ ור"ח שהם כשבתות וימים טובים. דמשמע דהם מדאורייתא. הכוונה דערב יו"הכ היא אסמכתא מן הכתוב כדי לאכול בו וכאילו עיקרו מדאורייתא כדי לאכול בו ושלא לצום. ועל זה אמר ואין צריך לומר ר"ח. דהיינו שאינו מתקנת חז"ל אלא מפני