נאם דוד (רמב"ם) יז

דעיקרו איסור שבא בנדר ונדבה. אלא דווקא כשהוא מונח לפניו ואותה שעה קודם זריקת דמים שהוא אסור אע"פ שהבכור אינו בא בנדר. מ"מ כיון שהוא מונח לפניו שהוא אסור ואינו מזכיר הבכור אלא בבשר זה שהוא אסור ודוגמתו בבשר שלמים הוא הוה ליה כאילו התפיסו בבשר שלמים בפירוש כך נלע"ד לתת טעם לדברי רבינו: ואח"כ ראיתי דברי רבינו אברהם בנו של רבינו שהביא מרן בכ"מ שהם דברים קרובים לדברי. וראיתי להרל"מ מה שהקשה לדברי רבינו אברהם וקושיא ראשונה לא תחול לדברי. דלא שייך לומר גם בבכור בעיקרו מתפיס דהבכור לא בא בנדר ונדבה. ואינו כמו בשר שלמים דעיקרו איסור שבא בנדר ונדבה. וכיון שאינו מונח לפניו אלא אחר זריקת דמים. לא שייך לומר בעיקרו מתפיס שעיקרו אינו מתפיס. שאינו בא בנדר ונדבה ולא היה מונח לפניו קודם זריקת דמים דנחשוב כאילו התפיסו בשלמים. וגם לדברי רבינו אברהם לא קשה דאינו שלמים ממש כדי שנאמר דבעיקרו מתפיס

פ"ב הלכה ד' ויש שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דבור ע"כ. הנה השגת הראב"ד עיקר השגתו על רבינו היא דמשמע מדברי רבי' שזה שמורה להחמיר הוא דבעי שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דבור של הנדר שזאת היא החומרא ולא בעי שצריך נמי כשיזכור שצריך לקיומו של התנאי וקבלתו בתוך כדי דבור כשיזכור ולזה השיגו שצריך לקיימו ולקבלו ועל זה כתב מרן בכ"מ שגם זו היא כוונת רבינו ולא הוצרך לבאר לפי שסמך על על מ"ש תחלה אם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר שקבל התנאי בלבו וקיימו הרי הנדר בטל וכו' דהא ודאי האי שיזכור דומיא דזכירה דרישא היא דהיינו שקיבל התנאי בלבו וקיומו ע"כ. דהיינו שהחומרא היא שצריך גם כן להיות בתוך כרי דבור של נדר. אבל בקבלתו וקיומו גם לאידך. ודאי שצריך כשיזכור התנאי יקבלו ויקיימו ואע"פ שלא באר רבינו למעלה שתהא הקבלה והקיום בתוך כדי דבור אחר שזכר אותו. וגם הוא ז"ל מרן הכ"מ לא הזכיר זה. נראה שזה פשוט שיהיה תוך כדי דבור של זכירה לפי שאם עבר תוך כדי דבור של זכירה ולא קיימו כבר בטל התנאי ולא אצטריך לזכרו של רבינו נמי צריך כך

הלכה י"א בד"א במקום שמשמע כל אחר מאלו שם שני עניינות וכו' עיין למרן בכ"מ שכתב על דברי רבינו שכתב מקום שדרכם שאין קורים חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד וכו' משנה שאינה צריכה היא וכו' ולא היה לו לשנותה משום דנפיק מניה חורבא וכו' הא אם קורים באותו מקום חרם סתם גם לחרמי הכהנים מותר וקשיא רישא אסיפא ע"כ. ואני אומר דאי אפשר לומר דאם קורים באותו מקום חרם סתם גם לחרמי כהנים מותר שהרי רבינו באר דבריו בפירוש שאין מותר אלא במקום שאין קורים חרם סתם לזה ולזה אסור. ורבינו שנאה כדי לומר עלה וכן אם דרכן שאין קורים חרם סתם אלא לחרמי כהנים ה"ז מותר. דהיינו שבדבר שהוא אינו נקרא סתם אלא הוא כמו ברור כמו שאין קורים חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד ה"ז אסור ולאו משום דסתם נדרים להחמיר דזה הוא ברור מקרי. ולכן אם היה דרכן שאין קורים חרם סתם אלא לחרמי כהנים ה"ז מותר. שאין זה סתם כדי שנחמיר עליו אלא הוא כמו ברור מקרי ומותר

הלכה י"ג וכן האומר לאשתו הרי עלי כאמא וכו' עיין למרן בכ"מ שהקשה על רבינו והניח הקושיא בצ"ע. ואנכי איש צעיר נלע"ד דרבינו סבר אע"ג דבש"ס אמרו ומי איכא לאסוקי על דעתא הכי הא מדקתני סיפא וכו' מכלל דרישא לא בעיא שאלה. מ"מ הרי לאחר כך רבא אמר הא בתלמידי חכמים הא בעם הארץ ואמר עלה בניחותא והתניא הנודר בתורה לא אמר כלום ואמר ר' יוחנן וצריך שאלה לחכם. ואמר רב נחמן ותלמיד חכם אינו צריך שאלה. אלמא דלאו דוקא באומר לאשתו הרי את עלי כאמא דצריך שאלה לחכם בעם הארץ דגם בדבר אחר שיש לחוש שיקל בנדרים ג"כ צריך שאלה. וא"כ גם ברישא דמתני' אף על גב דלא תני בה דצריך שאלה בעי שאלה כמו סיפא וזה יותר הכי דייק דנטר לה תנא לומר עד סיפא לומר אכולהו דתלי לעיל. מדתני בברייתא הנודר בתורה לא אמר כלום ואמר עלה רבי יוחנן וצריך שאלה לחכם כ"ש דמתניתין דקתני לה לבסוף דאכולהו קאי. ורבינו פסק כדברי ר' יוחנן ורב נחמן. ולדידהו לא קיימא הך קושיא דהקשו בש"ס ומי איכא לאסוקי דעתא ודברי רבינו חיים וקיימים ורוק

הלכה י"ז המפקיד את שדהו ולא זכה בה אדם וכו' דברי רבינו נראים להדיא כך הם דבשלשה ימים אם לא זכה בה אדם יכול לחזור בו מן ההפקר ותהיה כאילו לא הפקירה ותהיה חייבת במעשר ומשמע נמי דאם לא חזר בו אלא קדם וזכה בה הרי הוא כדין אחר אם זכה בה דפטורה מן המעשר ואחר שלשה ימים אע"פ שלא זכה בה אדם אחר אינו יכול לחזור בו מן ההפקר אלא אם קדם וזכה בה הרי הוא כמו אחר דזוכה בה ולפי זה גם הוא פטור מן המעשר. דאפילו בזכה תוך שלשה ימים פטור מן המעשר וכן מבואר בדברי רבינו בהל' מתנות עניים בסוף פ"ה שכתב המפקיד כרמו והשכים בבקר וזכה לעצמו ובצרו וכו' בין כך ובין כך פטור מן המעשר ע"כ. הרי בזכה לעצמו בהשכים בבקר פטור מן המעשר: ונראה דכך נמי כוונת מרן בכ"מ שכתב דתוך ג' ימים אם לא זכה בה אדם אחר יכול לחזור והוי כאילו לא הפקירה וחייבת במעשר. ולא הזכיר דין הזכירה אם הוא זכה בה בתוך ג' ימים. וגמר דבריו ואמר אבל אחר ג' ימים אפי' זכה בה הוא עצמו. דהיינו שלענין החזרה אינו יכול להיות כאילו לא הפקירה. אלא דוקא בענין הזכיה שיכול לזכות גם הוא כאילו אחר. והרי הוא כזוכה מן ההפקר ופטורה מן המעשר. דהיינו שבא לומר דאין בה דין חזרה אלא דין הזכיה כמו אחר. וממילא אנו מבינים דגם בתוך ג' ימים יכול לזכות בה ופטורה מן המעשר. דלא נחית לומר בתוך ג' ימים אלא לענין ההחזרה דווקא ומה שאמר אפילו זכה בה הוא עצמו. אין הכוונה דזה דוקא אחר ג' ימים דהרי כתב אפי' זכה בה הוא עצמו. דמשמע דאחר ג' ימים אפי' זכה בה הוא עצמו ולא בתוך ג' ימים דלא מהניא זכייתו להיות כזוכה מן ההפקר. אלא הכוונה דאחר ג' ימים אינו יכול לחזור בו ולהיות כמו שלא הפקירה וחייבת במעשר אלא תמיד היא פטורה מן המעשר שאפילו קדם הוא וזכה בה פטורה מן המעשר דגם בתוך ג' ימים נמי בזכה בה הוא הרי כמו שזכה בה אחר ופטורה מן המעשר: