נאם דוד (רמב"ם) יד

אין לה לגבות כתובתה מן המטלטלין. דמשמע דבישי לה מטלטלין גובה מהם. דיה אחר תקנת הגאונים כן. נראה לי

הלכה ט"ו השביע שתי כתי עדים וכו' כתב מרן בכ"מ וז"ל בשבועת העדות משנה וגמרא שם ע"כ. דהיינו דשם דף ל"ב קא מקשו אברייתא דקתני היו שתי כתי עדים וכו' שתיהן חייבות. בשלמא שניה תתחייב דכפרה לה ראשונה אלא ראשונה. אמאי הא קיימא שניה אמר רבינא הכא במאי עסקינן כגון שהיתה שניה בשעת כפירה ראשונה קרובין בנשותיהן ונשותיהן גוססות וכו'. דזה כדברי רבינו מה שאוקים רבינא למתניתין בהכי: ואע"ג דבפ' שבועת הפקדון דף ל"ז הביאו דברי רבינא אלו על דברי רבה דאמר הכופר בפקדון שיש עליו עדים פטור דנראה כיון דרבה איתותב שם וחייב. אם כן לא צריך לאוקומי מתני' בהכי מ"מ רבינו סבר כיון דעל המתני' קא מקשו הכי בש"ס אלא ראשונה אמאי הא קיימא שניה. אלמא פשיטא ליה לש"ס דצריך להיות פטורים. כיון דלא הפסידוהו הראשונים אע"ג דלא קי"ל כרבה דאמר פטור. אלא חייב דהתם לענין שבועת הפקדון דעדין לא באו עדים אה"נ דאמרינן דלאו כפירת דברים בעלמא הוא. אבל הכא בשבועת העדות דכבר השביע שתי כתי עדים. הם סמכו על הכת השנית. ואפשר להוציא הממון בעדות ות הכת השנית ונמצא זה הנתבע אינו חייב לשלם בעדות אלו שכפרו לבדה וכמו שכתב רבינו. א"כ לאו מדי הפסידוהו ואינם מתחייבים אלא על מה שיפסידוהו בכפירתם. אלא דבסוגיא דשבועת הפקדון קא מקשו לרבה מהאי מתניתין קושיא חזקה אי ס"ד דכפירת דברים לא מחייב הכא במתניתין. ראשונה אמאי מחייבה אלא לאו שמע מינה דכפירת דברים נמי חייב עליו קרבן שבועה ואם כן מכ"ש הוא דשבועת הפקדון נמי מחייב עלה. והשיב הש"ס כדברי רבינא מה שאמר עלה דמתניתין ולא קשה על דברי רבה. דודאי דרבה נמי יפרש למתניתין כדברי רבינא. אבל ודאי דגם אנן דלא קי"ל כרבה. הכי קושטא דמלתא דמתניתין איירי כדברי רבינא וכמו שכתבתי דכבר השביע שתי כתי עדים וכו'

פי"א הלכה ח' והודו רבותי שאין משביעין שבועת הדיינין אלא בלשון הקדש. כתב מרן בכ"מ דיש לתמוה על הוראת רבותיו דאדרבה בש"ס דף ט"ל אמרי דשבועת הדיינין נאמרת בכל לשון שהוא מבין יעו"ש. ואנכי תמיהה לי על תמיהתו זאת שכבר כתב הר"ן ז"ל שם על הך סוגיא שהרי"ף הוא מפרש כך דנאמרת בכל לשון אבל הר' יוסף הלוי ז"ל פירש אף היא בלשונה נאמרה בלשון הקדש וקאי אמאי דתנן התם ואלו נאמרין בלשון הקדש יעו"ש. הרי איכא תרי פירושים בהך סוגיא. ואע"ג דרבינו כתב והורו רבותי דמשמע דתרוויהו הרי"ף והר"י בן מיגאש שהם רבותיו כמו שמזכיר להם בכמה מקומות שהם הורו דאינה אלא בלשון הקדש. ולא כן דעת הרי"ף בנ"ז. מ"מ רבו העיקר הוא הר"י בן מיגאש דהוא ס"ל דנאמרה בלשון הקדש. ואמר רבותי דאפשר דאיכא מאן דסבר כהר"י בן מיגאש נמי להכי כתב רבותי לשון רבים. ולמטה דקדק בלשונו וכתב ורבותינו. דלשון זה יאמר אף על שאינם רבותיו. והוא ז"ל כתב שאין ראוי לסמוך \ על הוראה זו משום דס"ל כמו שכתב הר"ן שם וז"ל וליתא דהא תניא בתוספתא במס' שבועות בפ"ז שבועת. העדות והדיינין נאמרת בכל לשון ע"כ

פי"ב הלכה א' אף על פי שלוקה וכו' אין. לזה נקיון מדין שמים עד. שיתפרע ממנו וכו'. נראה מדברי רבינו שאף על פי. שעשה תשובה עם המלקות ועם הבאת הקרבן אינו מתכפר לו מדין שמים עד שיתפרע ממנו שהוא יש בו עון חלול השם: והנה בעוון חלול השם מצינו שכתב. רבינו בפרק א' מהלכות תשובה דחילול השם. אינו מתכפר אפילו עשה תשובה עד המיתה דוקא ומשמע אפי' באו עליו יסורין. וכאן משמע מה שאמר. עד שיתפרע ממנו שהוא יסורין סגי דמזה מוכרח לומר. דזה החילול השם אינו דומה לחילול השם דהתם. שהוא עבר העבירה שהיא עבירה מצר עצמה. ויהא נוסף עמה מלבד העבירה חלול השם. ומבואר בש"ס ביומא: דף פ"ו שאמרו היכי דמי חלול השם וכו'. שהוא שילמדו לעבור על ידו. וכן דקדק רבינו בלשונו שם וכתב ח"ל בשלא חלל השם בשעה שעבר. דמשמע דמלבד העבירה איכא חילול השם. בזה אף על פי שעשה תשובה על העבירה אינו מתכפר עד שימות. אבל כאן העבירה עצמה היא שחילל השם שנשבע בשמו לשקר. לכן א פ"פ שעון שבועת שוא אין בו לא כדת ולא מיתת בית דין. צריך יסורים אע"פ שעשה תשובה ולקה והרי היא כמו העבירות שיש בהם כרת ומיתת בית דין שצריך יסורים. וזה שכתב כאן עון זה מן החמורות הוא וכו'. דמשמע כמו החמורות הוא. לפי שיש בו בעון הזה חלול השם המקודש שהוא גדול מכל העונות דהיינו שמצד העון עצמו יש בו חלול השם. אבל אינו דומה לחלול השם של פ"א מהל' תשובה הנז' שהוא נוסף על העבירה עצמה כמו שאמר כן נראה לי דעת רבינו: ונראה להדיא מהש"ס כדברי רבינו דביסורין סגי לעי' כד מקשה וכל עבירות שבתורה לא נאמר בהן לא ינקה והכתיב ונקה לא ינקה. תירץ לו ההוא מיבעי ליה לכדר"א דתניא ד' אלעזר אומר אי אפשר לומר ונקה שכבר נאמר לא ינקה וא"א לומר לא ינקה שכבר נאמר ונקה הא כיצד מנקה הוא לשבו' ואינו מנקה לשאינן שבים ע"כ. משמע דלא ינקה דשבועת שוא הוא דומיא דלא ינקה דשאר עבירות. דהוא כשאינם שבים. ושאינן שבים דשאר עבירות. שהוא בכגון שבועת שוא שהוא בלאו. ענשן אין בו מיתה אלא יסורין דהוא מלקות ובשלא לקה יהיה נידון ביסורין בודאי להכי כתב רבינו עד שיתפרע ממנו שהוא יסורין אף ע"פ שלקה והביא קרבן: ועל מה שהשיג הראב"ד על רבינו דמשמע שלדעתו ז"ל שפירש מה שאמרו בית דין של מעלה אין מנקין הוא היכא דלא הלקו אותו ב"ד של מטה. אבל כשהלקו אותו הרי הוא נקי. דלהכי השיג על רבינו שאמר שאע"פ שלקה אין לו נקיון מדין שמים עד וכו' ק"ל דאין שייך לפרש הכי. והא גם בשאר עבירות נמי אם לא הלקוהו ב"ד של מטה אין מנקין אותו ב"ד של מעלה. ומאי רבותא דשבועת שוא דכתיב בה כי לא ינקה וכו'. שמזה מוכרח לומר דאע"פ שהלקוהו ב"ד של מטה לא ינקה מב"ד של מעלה. ומה שאמרו אבל ב"ד של מטה מלקין ומנקין אותו. הכוונה דמנקין אותו משיעור חיוב הלאו כמו בכל מקום שהוא מלקות אבל