נאם דוד (רמב"ם) יג

ואי הדרשא דמאחת לא אמר לה אביי גם על ענין דלא ליתחייב מלקות היה להם להשיב לו על זה שאמר ואי במזיד מי איכא תרתי. דאה"נ דאיכא תרתי במזיד דלא להתחייב קרבן ומלקות. אלא ודאי דמשמע להו דאי דרשינן בין לענין דלא להתחייב מלקות אם היה במזיד בין דלא להתחייב שני קרבנות אם היה בשוגג. דמשמע. כל ענין אין להתחייב אלא אחת. ורבינו הכא רצה. להודיענו דין זה שהמחייב בשבועת העדות אע"פ שהוא נשבע על שקר והוא מזיד אינו חייב משום שבועת ביטוי נמי שהוא מלקות. אלא משום שבועת העדות. שהוא קרבן. שנאמר לאחת מאלה וכו'. והדבר מבואר שגם אם היה בשוגג שאינו מתחייב שני קרבנות משום. שבועת העדות ומשום שבועת ביטוי. האופן שאמר אביי שאביי השיב לרבנן שהיו אומרים לאיחיובי עלה תרתי שהם שני קרבנות אחד של שבועת העדות ואחד של שבועת ביטוי. דאמר להו לא מציתו אמריתו דתניא לאחת מאלה וכו' דהוא לענין קרבנות דאיירי אינהו דעל קאמרי. ורבינו הודיע לנו דין המזיד ולענין מלקות שהוא יוציא מהך דרשא נמי. ודין הקרבנות הוא מובן מעצמו

והשתא לא תקשי מה שהקשה הרל"מ עוד למה. שביק טעמא דרבא וכו' דלענין מלקות לא נפקא מדברי רבא. דלא שייך לומר שאין לך בו חידושו אלא לענין הקרבן של שבועת ביטוי שלא תוסיף לחייבו גם קרבן של שבועת ביטוי שהם שני קרבנות אבל לענין המלקות הוא דבר אחר שהוא עבר שנשבע על שקר ונתחייב מלקות למה יפטר ממלקות. דלזה ודאי צריך לדרשא של לאחת מאלה שאין אתה מחייבו שתים. שגם. רבא מודה בהך דרשא לענין זה של המלקות. ורבינו נקט ליה לענין מלקות כן נ"ל ודוק

הלכה ח"י הנשבע לחבירו וכו' ואם יאמר. שבועה שאיני יודע לך עדות אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת העדות וכו' עיין מה שהקשת מרן הכ"מ על רבינו ותירץ דרבינו מפרש דכי מקשין והא אמר אביי וכו' לא מקשה אלא למאי דהוה ס"ד אי לא אתא קרא. אבל השתא דאתא קרא דמשום אחת אתה מחייבו ולא משום שתים שפיר אתא לאידך דאמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאיני יודע לך עדות שפטור ע"כ: ואנכי איש צעיר קשה על זה דהא קא מסקינן דהדר ביה אביי ואיבעית אימא חדא מיניהו רב פפא אמרה. אלמא דאי אפשר לומר דאית לאביי הני תרתי. ולפי דבריו שייך להיות דאית להנך תרתי. דאחר דאתא קרא דמשום אחת אתה מחייבו ולא משום שתים. שפיר איתא להך דאמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאיני יודע לך עדות דפטור: ונלע"ד שרבינו סובר שהפרכא על אביי כך דאיך. אמר אביי שבא הכתוב לפוטרו משום שבועת ביטוי. אלמא דנקראת שבועה ביטוי גם כן. והאמר אביי האומר לחברו וכו'. אלמא דלא מקריא אלא שבועת העדות. שלזה אמרו בש"ס דהדר אביי מההיא ורבינו נ"ל דמשום קושיא זו לא נדחו דברי אביי מהלכתא לומר דהדר ביה. דאין זו קושיא דאדרבה בא הכתוב לומר דלא תחייבו משום שבועת ביטוי ג"כ אלא אחת דאינה נקראת שבועת ביטוי אלא שבועת העדות דווקא . דמזה למד אביי לומר הואיל וליתיה באיני יודע לך עדות וכו'. או אפשר לומר דרבינו מפרש כרש"י ז"ל דהקושיא ואם איתא הרי ישנה באיני יודע לך עדות בפסולין שלא בב"ד. ומשום זה אמרו דהדר ביה אביי מההיא. ורבינו ס"ל דמשום קושיא זו לא נדחו דברי אביי דאין זו קושיא כיון דעיקר שם שביעת העדות היא בב"ד ובראויין להעיד ובזה הלאו אין בו. דבלאו הוא דמקרי שבועת העדות ולא שבועת ביטוי וזה דברי, רבינו שאמר ואם יאמר שבועה שאיני יודע לך עדות אין זו שבועת ביטוי אלא שבועת העדות וכו' דאיירי. רבינו בראויין להעיד ובב"ד. דהא כבר כתב בהלכה. י"ד כל מקום שאמרנו פטור משבועת העדות אבל. חייב בשבועת ביטוי אלמא דמקרי שבועת ביטוי בהאי גוונא

פ"י הלכה ד' תבען שיעידו לו שחבל בו בנו וכו' ושאנס פלוני או פיתה. ביתו המאורשה וכו' הנה רבינו מפרש בבתו המאורשה משום דברישא דקתני ושאנס איש פלוני את בתי וכו' דחייבין והכא קתני דפטורין דהוא משום דברישא איירי. בשאינה מאורשה דמתחייב בבושת ופגם לאביה וקא מיפסדי ליה ממון. והכא דפטורין משום דלא קא מיפסדי ליה ממון. דהיא איירי במאורשה דחייבים מיתה ואינם חייבים בתשלומין דאע"ג דלא פירש לה מתני' אלא מסתם סתומי מוכרח שכך הוא והוא דומה למה דקתני בהדה ושחבל בי בני ושחבל בי חבירי וכו' דהיינו דאע"ג דאיכא תביעת ממון כיון דאנהו חייבין מיתה פטורים מתשלומין: וראיתי להרל"מ שכתב על דברי רבינו וז"ל ולפי' היל"ל גם כן בסיפא שאנס איש פלוני את בתו כמו ברישא ע"כ ונראה שהוא ט"ס שצ"ל שאנס איש פלוני את בתי כמו ברישא דהיינו דבסיפא קתני שאנס איש פלוני את בתו. ולא קתני את בתי כמו ברישא. ולדידי אין זה קשה דאפשר דרבינו אית ליה הגי' בתרוייהו בתי. או גריס בתרוייהו בתו. והכוונה שתבען להעיד לו שאנס איש פלוני את בתו. וכמו שכתב כאן רבינו בתרוייהו בתו.. ומה שכתב עוד הרל"מ וז"ל ועוד דעיקרו החילוק שהוא דבסיפא היא מאורסה לא הוזכר במשנה ע"כ. הרי כבר כתבתי כיון דברישא קתני חייבין ובסיפא קתני פטורין ממילא משמע כך דבסיפא איירי במאורסה

הלכה י"א האשה שהשביעה עד אחד וכו' שאילו העיד היתה נשאת ונוטלת כתובתה ע"כ. הנה רבינו לא הזכיר צד הפיטור שמוזכר בש"ס דהוא דאמר לה לדידה ולא אמר להו לב"ד

ונ"ל שזה מבואר מדברי רבינו שאמר שאילו העיד היתה נשאת ונוטלת כתובתה דמשמע דאי אפשר לה להנשא אלא עד שיעיד זה אבל אם היתה יכולה לינשא בלא עדותו בב"ד כגון דאמר לה לדידה שיכולה לינשא לא מדי אפסדה במה שלא העיד בב"ד. שהיא אומרת מת בעלי ונשאת ונוטלת כתובתה

הלב ה יב בד"א כשהיה לה לגבות כתובתה מן המטלטלין אבל אם אין לה לגבות כתובתה אלא מן הקרקע הרי זה פטור משבועת העדות ע"כ. הנה ממה שכתב רבינו אבל אם אין לה לגבות כתובתה אלא מן הקרקע. משמע שרבינו איירי אחר תקנת הגאונים שתקנו לגבות כתובה מן המטלטלין שאם אין לה לגבות כתובתה מן המטלטלין שאין לה מטלטלין אלא קרקע. פטור משבועת העדות. שהרי אמר שאם