נאם דוד (רמב"ם) יב

וא"כ יפה כתב דלא ליטעי בהך והוי דברי רבינו סתרי. אהך דהל' גנבה ואף דנימא דרבינו ס"ל כרש"י מ"מ נקט לשון זה לומר דזה דאף דאם היה דתשלומי ג' וד' חייב רחמנא הכא כיון שאם הודה היה נפטר מפני שהוא קנס נמצא שלא כפר לו ממון: ועוד אעיקרא דדינא נראה דלא ס"ל לרבינו ז"ל כרש"י ז"ל משום דלא הוה ליה לרבינו לאישתמיט לזכור זה בהלכות גנבה כשהביא כל החילוקי' שבדין הגנבה והטביחה והמכירה

פ"ט הלכה א' וכן אם השביעם התובע וכו' ך ולא ענו אמן אחר שבועתו כיון שכפרו הרי אלו חייבין והוא שישביעם בב"ד ע"כ

הנה נראה מהש"ס להדיא שמחלוקת ר' מאיר ורבנן במתניתין דר"מ סבר דמפי עצמו אע"ג שלא בפני ב"ד והוא יליף לה מפקדון. אבל במושבע מפי אחרים בב"ד דווקא משום דבעינן מקום הגדה. ורבנן סברי דון מנה ואוקי באתרה. דגם במפי עצמו בעי במקום הגדה. ומושבע מפי אחרים דאיירי ר' מאיר הוא בדלא ענה אמן כמו שאוקמא לה בש"ס דף כ"ט ע"ב. דהוא שבועת הערות דאיירי בה קרא. אבל אם ענה אמן הוא כמו מושבע מפי עצמו ואפי' שלא בב"ד דיליף לה מפקדון דהוא בין בב"ד בין שלא בב"ד. ורבנן גם כן הכי ס"ל דשבועת העדות דקרא דמושבע מפי אחרים הוא בדלא ענה אמן. ויליפי מנה גם למושבע מפי עצמו בב"ד אין שלא בב"ד לא וכמו שאמרו בש"ס דסברי דון מינה ואוקי באתרה. ומבואר דהא דבעינן מקום הגדה שהוא בב"ד הוא לענין הכפירה דווקא. אבל לענין השבועה אין חילוק בין בב"ד בין שלא בב"ד. וכיון דשבועה דקרא היא בשלו ענו אמן. א"כ לא צריך ב"ד אלא לענין הכפירה בלבד. אבל לענין השבועה לא בעינן ב"ד: וכיון שכן קשה על רבינו שכתב שאם השביעם התובע וכפרו בו אף על פי שלא נשבעו ולא ענו אמן דאינן חייבין עד שישביעם בב"ד. דלמה צריך שתהא השבועה בב"ד: ונלע"ד ע"ד דרבינו סובר דהא דאמרו דהכפירה תהא בב"ד ולא גם השבועה איירי על מפי עצמו או במושבע מפי אחרים וענו אמן ששבועה גמורה היא לא בעי בב"ד. אלא צריך שהכפירה תהיה בב"ד. דדרשינן אם לא יגיד לא אמרתי לך אלא במקום שאלו מגיד זה היה מתחייב זה ממון. אבל במושבע מפי אחרים ולא ענה אמן דאינה שבועה גמורה כיון שלא הוציא מפיו אם לא היתה השבועה כב"ד לא מחייב. כיון דקרא איירי במושבע מפי אחרים ולא ענה אמן כמו שכתבתי לעיל ואיירי במקום הגדה גם השבועה תהא במקום הגדה. וכמו שהקשה רב פפא לאביי אי הכי אימא שבועה גופה בב"ד אין שלא בב"ד לא. ומה שתרץ לו לא ס"ד דתניא לאחת לחייב על כל אחת ואחת ואי ס"ד בב"ד מי מחייב על כל אחת ואחת. הוא דוקא על מושבע מפי עצמו או שענה אמן דאמרינן אה"נ דלהאי איירי קרא לאחת לחייב על כל אחת ואחת דאלו דהם שבועה גמורה ולא בעי בב"ד. ולהכי שייך בהו לחייב על כל אחת ואחת אבל במושבע מפי אחרים ולא ענה אמן דלא הוציא שבועה מפיו. דבהאי איירי קרא ודאי דגם השבועה תהא בב"ד דהיינו שתהא השבועה והכפירה בבית דין כפשטיה דקרא דגם השבועה תהא בב"ד. דהא לא קא מתרץ ליה דלא ס"ד אלא משום דתניא לאחת וכו'. וכ מצינן לאוקמא להך ברייתא כנז'. אזי מפרשינן לקרא גם בשבועה תהא בב"ד ובאופן דאיירי קרא דהוא מושבע מפי אחרים ולא ענה אמן: ך

הלכה ה' וכן אם השביעם שיעידו לו שאנס איש פלוני או פיתה בתו וכפרו חייבין בשבועת העדות מפני הבושת והפגם וכו'. כתב מרן בכ"מ בפ' שבועת הפקדון שנינו אנסת ופתית את בתי: והוא אמר לא אנסתי וכו' ולמד משם רבינו לשבועת. העדות ע"כ. עיין להרל"מ והרב מש"ל מה שהקשו עליו. ואני אומר שדבר גדול דבר הנביא מרן הכ"מ לפי שבש"ס כד איבעיא להו משביע עדי קנס מהו והוה שיט ליה ת"ש משביע אני עליכם וכו' קא דחי ליה דהוא כמ"ד פלגא נזקא וכו'. שאנס איש פלוני ופיתה: את בתי משום בושת ופגם וכו'. הוא בתורת דחייה.. דהא אח"כ אמר לו ת"ש משביע אני עליכם וכו'. אלמא. דלאו תשובה גמורה השיב אלא בתורת דחיה עד. שאצטריך להביא ת"ש וכו'. ודחי ליה ג"כ ורבינו הכא פשיט ליה שהמשביע עדי קנס פטור ואינו אלא משום בשת ופגם. וזה מנין לו דאכתי בעיא היא דש"ס לזה אמר דרבינו למר זה משבועת הפקדון. דהיינו כיון דאיכא ג"ש משבועת הפקדון ודאי דעבדינן כמו שבועת הפקדון ואז הך דחייה דש"ס דקא דחי ליה שאנס איש פלוני ופתה את בתי משום בושת ופגם קיימא לה. וכי. תימא לא פשיט ליה ממתני' דשבועת העדות. משום דהיה יכול לדחות לו נמי כמו שכתבו שם התוס' בד"ה. או דילמא השתא מיהא וכו' אבל הכא בשבועת העדות הוי קנס כשאר ממון שאם היו מעידין היה מתחייב בהודאתו וכו' יעו"ש. דרבינו ס"ל אע"ג דהיה יכול. לדחות לו הכי מ"מ סברא הוא דנילף מיניה לגמרי וכמו שדחי ליה הש"ס כנז'. ולהכי רבינו מפרש להך מתניתין דשבועת העדות בפירוש המשניות כמו שדחי ליה הש"ס כנז'. דחצי נזק צרורות שהוא ממון וכן תשלומי כפל וכו' מחמת הקרן. ושאנס איש פלוני ופתה את בתו מצד הבושת והפגם

הלכה י"ד כל מקום שאמרנו וכו' לחייב המזיד בה כשוגג בקרבן אבל לא במלקות שנאמר לאחת מאלה במין אחד ממיני שבועות אתה מחייב הנשבע וכו'. כתב מרן בכ"מ דרבינו יצא לו זה ממ"ש שם אביי תרתי לא מציתו אמריתו דתניא לאחת מאלה לאחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים עכ"ל. ובאמת שזה קשה דבש"ס שם לא איירי אלא שלא לחייבו שני קרבנות ולא לענין דלא נעביד ליה קרבן ומלקות וכמו שכתב הרל"מ יעו"ש: ואפשר שר לומר דכוונת מרן הכ"מ דמהך דרשא נפקא נמי לענין זה שלא יתחייב קרבן ומלקות והוא דבר בקצור וסמך על המעיין. ואנכי בעניי נ"ל דצריך להיות כך בש"ס דמהך דרשא נפקא זה נמי שלא יתחייב קרבן ומלקות וזה לדרוש כך במין אחת ממיני שבועות אתה מחייב הנשבע ואין אתה מחייבו בשני מינין. וכיון שגם מזיד דינו בקרבן אין אתה מחייבו מלקות של מין שבועת ביטוי. ואביי אמר גם לענין אם היה שוגג שלא יתחייב קרבן עוד משום שגגת שבועת ביטוי. ותדע שכך הוא דהא כד אמרו ליה עוד אימא במזיד מחייב חדא בשוגג מחייב תרתי אמר להו לאו היינו דאמרי לאחת אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים ואי במזיד מי איכא תרתי ע"כ.