נאם דוד (רמב"ם) יא

הארכתי בזה בתשובת שאלה ובפירוש הלכות שבועות עיין שם עכ"ל

הלכה ב' נשבע שלא יישן וכו' כתב מרן הכ"מ ומיהו בירושלמי פרק ב' כדברי הר"ן דגרסינן התם שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן מיד שבועה שלא אוכל ג' ימים ממתינים אותו עד שיאכל ומלקין אותו ע"כ: ולעד"ן דאין ראיה מזה דשאני דברי הירושל' שהם ג' ימים שבאכילה אינם כשינה שאפשר לאדם לישב ג' ימים בלא אכילה. ולהכי ממתינים אותו שאם לא יוכל לסבול ויאכל אז מלקין אותו. אבל רבינו נקט שבעה ימים שאי אפשר לאדם לישב בלו אכילה שבעה ימים ודמיא לשינא של שלשה ימים שאי אפשר לעמוד בלא שינה ולא משום שעל כרחו תבוא השינה אלא משום שנשבע על דבר שאי. אפשר לו לקיימו והוה ליה שבועת שוא ולא חלה עליו. וזה גם כן טעמא דנשבע שלא יאכל שבעה ימים דהוא משום דאי אפשר לעמוד ז' ימים בלא אכילה וכשנשבע הרי הוא נשבע על דבר שאי אפשר לקיימו והוה ליה שבועת שוא ולא חלה עליו

פ"ו הלכה ג' ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו וכו' כתב מרן הכ"מ ומ"מ יש לדקדק בלשון רבינו דהו"ל לערבינהו וכו' דמדכתב גבי גדול ממנו אינו רשאי להתיר משמע אבל איסורא ליכא ובמקום רבו איסורא נמי איכא וצ"ע ע"כ. ונלע"ד דרבינו דייק הכי מדמסיק תלמודא ש"מ לא שרי למישרא נדרא באתרא דרביה הרי משמע דאסור באתרא דרביה וכאשר רבינא לא היה תלמיד מובהק דרב אשי אלא תלמיד חבר וקאמר באתרא דרביה הוא להודיע לן האי דינא דבאתרא דרביה אסור ושמעינן נמי דבגדול ממנו בחכמה אינו רשאי מדאתא רבינא לקמיה דרב אשי ולא שרא לה איהו

מש"ל בד"ה ואין אדם יכול להתיר וכו' בתשובת הריב"ש וכו' ולא ידעתי מנ"ל להרב ז"ל דהשבטים התירו השבועה דמה שאמרו לאביהם שיוסף חי לא היה בכלל השבועה שהם לא נשבעו אלא שלא יגידו עיקר המכירה וזה אפשר שלא נתגלה ליעקב וכן כתב הרמב"ם בפי' התורה ע"כ. ולי קשה על דבריו אלו שאמר שעיקר המכירה אפשר שלא נתגלה ליעקב. והא מדצוו ליוסף לאמר אביך צוה לפני מותו וגו' אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם וגו' משמע שיעקב ידע מה שעשו לו אחיו ויוסף ידע מזה שאביו ידע שלהכי אמרו אביך צוה וגו' וכן נראה מברכת יעקב ליהודה שאמר לו מטרף בני עלית דמשמע על יוסף שהצילו יהודה וכן נראה מברכות שברך ליוסף

פ"ז הלכה ו' אחד הנשבע לבעל הממון עצמו או לשלוחו וכו' כתב מרן הכ"מ נראה דיליף לה וכו' משמע דבפקדון דלא כתיב אם לא יגיד כדקי"ל בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו ע"כ. דהיינו דבשבועת העדות דכתיב אם לא יגיד דבעינן לו יגיד ולא לשלוחו אף על פי ששלוחו של אדם כמותו אבל בשבועת הפקדון דלא כתיב לו יגיד שלוחו של אדם כמותו כמו בכל מקום שאם שלח לאחד לגבות ממנו הפקדון וככרו ונשבע חייב ולא בעי הכא בכתב הרשאה אלא אפילו מנהו שליח בעדים. דהא אם נתן לשלוחו נפטר. וכמ"ש רבינו בפ"ג מהל' שלוחין. ומה שכתב רבינו הבא בהרשאה הכוונה שהוא הרשה אותו לילך לתבוע ממנו פקדון זה. וג"כ בשבועת העדות אם תבעם להעיד המורשה שהוא שלוחו חייבין כמ"ש רבינו בפ"ט והוא משום ששלוחו של אדם כמותו. כמו שכתב כאן רבינו. ומה שכתוב אם לא יגיד ולא לשלוחו הוא על שליחות להשביע העדים שאע"פ שמינה אותו בעדים על שליחות זה פטורים משום דכתיב אם לו יגיד ואם לאחר לא יגיד. ואע"ג שבכל מקום שלוחו של אדם כמותו זאת כוונת דברי מרן הכ"מ. ומה שהעמיד שם בש"ס כשהקשה טעמא דאיש פלוני כהן וכו'. הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין הקתני סיפא עד שישמעו מפי התובע. אמר שמואל בבא בהרשאה וכו'. דמשמע דבעי הרשאה גמורה. דהא אמר אח"כ בש"ס אבל לא ככריה כתבינן וטעמא דצריך הרשאה גמורה דאז הוא כמו בעל הממון ממש וצריכים העדים להגיד לו. וכמ"ש שם התוספות דאע"ג דקי"ל במרובה דמורשה שליח שויא מ"מ אע"ג דשליח לא מהני לחייב גבי שבועת העדות מ"מ בא בהרשאה שיש לו כח להוציא הממון מהני ע"כ. דהיינו דלכאורה כיון דאמרו במרובה דמורשה שליח שויא ומצינו דשליח לא מהני גבי שבועת העדות. דהיינו שאע"ג שעשאו שליח להשביע העדים כדי שיגידו לא מהני דבעי הוא גופיה. ואם כן למאי אהניא הרשאה כיון שהוא שליח מקרי לא מהני להשביע עדים. דלא גרע משליח להשביע העדים. ותירצו כיון שיש לו כח להוציא הממון מהני. ולפי זה אם לא היה בא בהרשאה אלא שמנהו שליח בעדים לגבות ממונו לא מהני להשביע העדים דבעי לו יגיד ולא לאחר

נ"ל ברור כיון דרבינו כתב בפ"ט בעל דין עצמו או שלוחו. ולא אמר הבא בהרשאתו. משמע ליה דמה שאמר שמואל בבא בהרשאה הוא לאו דוקא בבא בהרשאה אלא הכוונה שהשליח בא לתבוע הממון והוא הדין בשליח ובא משום שעשאו שליח להשביע העדים. ולפי שמשמעות הרשאה גם בבא בכתב הרשאה להכי קא מקשה שם הש"ס והאמרי נהרדעי לא כתבינן אורבתא אמטלטלי וכו' כן נ"ל דעת רבינו ודוק

פ"ח הלכה א' הגונב שורו של חברו וכו' כתב הרל"מ ק"ק דמשמע הכא דטעמו של רבינו ז"ל מפני שאם היה מודה בטביחה ומכירה היה פטור וכו' וזה אינו דכיון דאמר גנבתי ונפטר מכפל וכו' וכן כתב רש"י ז"ל בהדיא וכו' על הטביחה פטור ע"כ. לא ידעתי מה הוסיף רבינו על דברי המשנה. דזה הוא טעם המשנה במה דקתני גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי משביעך אני ואמר אמן פטור. דהוא משום דגם אם היה מודה היה פטור. משום דמודה בקנס הוא. דומיא דהנך פטורי דקתני מתני'. דהוא משום קנס הוא ואם היה מודה היה פטור

ועוד דאם היה מודה רבינו לא לינקוט לשון זה אלא לשון דהוא משום דתשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד'. הוה משמע דתשלומי ד' וה' הוא ממון ולא קנס. ואי הוה דגנב וטבח ומכר ובאו עדים על הגנבה שנתחייב בתשלומי כפל ואחר כך הודה שטבח או מכר שמתחייב בכל. וזה אינו דתשלומי ד' וה' נמי קנס הוא. שאע"פ שנתחייב בתשלומי כפל אם אח"כ הודה בטביחה או מכירה פטור מג' וד' משום דמודה בקנס פטור. וכמו שכתב רבינו בפ"ג מהל' גנבה דין ז'.