נאם דוד (רמב"ם) קיא

הן כתלושין. כתב הראב"ד א"א דבר זה לא במשנה ולא בגמרא דחולין אבל אם יבשו פירות במחובר הרי הן במחוברין. פירוש דבריו שעל מה שכתב רבינו וכן אם יבש האילן ובו פירות הרי הן כתלושין השיג עליו שלא נזכר זה לא במשנה ולא בתוספתא ולא בגמרא דחולין אבל נזכר בגמרא שאם יבשו בו פירות במחובר הרי הן כמחוברין. דכן ברייתא הביאו שם ת"ש אילן שנפשח ובו פירות הרי הן כתלושין יבשו הרי הן כמחוברין דהיינו. שיבשו פירות האילן ולא נפשא כמו שפירש"י שם. וכוונת הראב"ד להשיג גם כן על רבינו שכתב תאנים שיבשו באביהן מטמאין טומאת אוכלין שהם כתלושין. ואח"כ אמר ואולי מבכורים גמר לה דתנן יבש האילן או נקצץ מביא ואינו קורא קתני יבש דומיא דנקצץ. דהיינו שחזר להליץ בעד רבינו על מה שאמר בתחילה אין דבר זה לא במשנה וכו' אמר שאפשר שלמד זה מבכורים וכו'. ועל זה מרן בכ"מ אמר תמהני דהא בפרק העור והרוטב אמרינן אליבא דשמואל דכי תניא הרי הן כמחוברין לאו לענין טומאה וממילא משמע דלענין טומאה חשיבי תלושין וכדברי רבינו. דהיינו אע"ג שבברייתא מתנא הרי הן כמחוברין הרי הא אוקמא לה אליבא דשמואל דלאו לענין טומאה איירי. שהוא כדברי רבינו שכתב שתאנים שיבשו באביהן מטמאות טומאת אוכלין. שמרן בא לתרץ מה שהשיג הראב"ד שהוא מזאת הברייתא דלא כדברי רבינו. אמר הרי אוקמא לה אליבא דשמואל כדברי רבינו ודלא כהמש"ל שתמה על מרן יעו"ש. שדברי מרן הם מבוררים ויפה כתב שודאי דברי הראב"ד הם כמו שכתבתי שעל זה תמה מרן וכמ"ש ודוק

דין י"ד כל אוכל שנפסד ונסרח עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה וכו'. עיין להשגת הראב"ד שהשיג על רבינו שאמר שכאשר אינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה. דמשמע אע"פ שהוא ראוי לכלב. דהא משנה שלמה בטהרות דמבואר ממנה דלעולם מקבל טומאה עד שיפסל מן הכלב וכן שנויה במדרש ספרא וכו'. דמשמע מינה כיון שראויים לפרה ולעופות אע"פ שנפסלו משתיית אדם מקבלים טומאה. ומרן בכ"מ דחה דברי הראב"ד במה דמנה השיג על רבינו די"ל שאין היקש זה מוכרח דמידי שמפרש בהך משנה מה טהור שאינו מקבל טומאה אף עמה שמקבל טומאה איריא הא כדאיתיה והא כדאיתיה דהיינו שלא נפרש הא דקתני טמא הוא לענין שמקבל טומאה. כמו שפירוש טהור שאינו מקבל טומאה אלא הפירוש טמא. הוא היכא שנטמא קודם שנפסל מאכילת אדם לא אזדא לה הך טומאה עד שיפסל מאכילת הכלב. ובפירוש אמרו בר"פ דם שחיטה דהך משנה דקתני עד שיפסל מאכילת הכלב הוא לאסוקי טומאה מניה. דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם אין הטומאה הולכת ממנו במה שנפסל מאכילת אדם אלא עד שיפסל מאכילת הכלב. אבל לאחותי ליה טומאה אי לא חזי לאדם אינו מקבל טומאה וכדברי רבינו. וגם כן מה שהביא ראיה ממדרש ספרא הנזכר הוא איירי דוקא כשנטמא קודם שנסרח. אבל אם נסרח קודם כיון שנפסל מאכילת אדם שוב איני מקבל טומאה וכדברי רבינו: וראיתי בפי' המשנה שכתב רבינו על הך משנה וז"ל וזה הדבר ידוע למאכל אדם אם נפסד עד שלא תצלח ואפי' לאכילת הכלב או לא תטמא ע"כ. ונראה שדבריו דייקי כמ"ש מרן הכ"מ כנזכר שהוא לענין לאסוקי טומאה מניה. ממה שלא כתב שמקבל טומאה אלא כתב אז לא תטמא דהיינו שאז לא תטמא עוד אלא פרחה לה טומאה כיון שנפסל גם מאכילת הכלב

פ"ט דין ג' הרוטב והגריסין וכו' נטמאו כשהן קפויים ונמוחו ונעשו משקין אם היו כביצה מכוון הרי המשקין טהורים ע"כ. אע"פ שהיו טמאים כיון שנמוחו יצאו מתורת אוכל וירד עליהם תורת משקה ופרחה טומאה מהם כשנמוחו. ואין למשקה זה מי שיטמאנו דמכי יצאה טיפה ראשונה אימעוט האוכל מכביצה. ופחות מכביצה אינו מטמא אחרים: ך

פ"י דין ג' הדם המנוי מן המשקין וכו' אבל דם הקלוח אינו מכשיר שעדיין חיים הן ע"כ. הנה רבינו מפרש להאי ברייתא דתנא דבי רבי ישמעאל ודם חללים ישתה פרט לדם הקלוח שאינו מכשיר את הזרעים הוא על דם שחיטה דלא כמו שפי' רש"י שהוא מקיז את הבהמה. וקשה לי שאם על הדם של שעת שחיטה ודם הקילוח הוא טעמא משום שעדיין חיים הם כמו שכתב רבינו. והא על הך ברייתא דקתני השוחט והתיז על הדלעת רבי אומר הוכשר רבי חייא אמר תולין. קא מוקים לה רב פפא דאיירי בנתקנח הדם בין סימן לסימן ר' סבר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף והאי דם שחיטה הוא. משמע בשלא נתקנח הדם בין סימן לסימן מכשיר. ואע"פ שיצא תכף בשחיטת סימן א' שעדיין הוא חי מקרי. וגם לרבי חייא דמפרש ליה דהוא סבר אינה לשחיטה אלא לבסוף. מ"מ טעמא הוא משום דנתקנח הדם בין סימן לסימן. אבל אם לא נתקנח מכשיר ואפי' שיצא תכף בשחיטת סי' א'. וא"כ קשה והרי דם הקילוח שאינו מכשיר הוא משום שעדיין חיים הן. ומכ"ש שתקשה למאי דמפרש לה רב אשי דתולין לעולם משמע. ונתקנח לר' חייא ספוקי מספקא ליה אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וכו' דאם לא נתקנח אע"פ שיצא תכף מכשיר ורבינו פסק כדאסיק רב אשי. ועוד מלשון דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף משמע דמתחילת שחיטה ואע"פ שהוא מקלח מאותה שעה מכשיר: ונראה דאפשר דשייך דמתחי' שחיטה הדם שהוא שותת אפי' קודם ששחט סי' א'. ובתחילתו הוא מקלח ואע"פ שלא נקראת שחיטה דבעוף בעינן רוב אחד ובבהמה בעינן רוב שנים מ"מ לא מקרי עדיין חיים הם

הלכות כלים

פרק י"ד דין ו' ספוג שבלע משקין וכו'. חרסי' שנשתמשו בהם משקין טמאים וכו' הנה מדנקט רבינו חרסין משמע הני הוא דבעי היסק כיון דמשקה הבלוע בהן אינן יוצאין אלא על ידי היסק הא שאר בולעין הם כמו ספוג ועל זה השיג הראב"ד ואמר דשאני ספוג משאר בולעים מפני שהוא כלי שמצניעין בו משקין הא שאר בולעים בעי הסקה. וכמו שאמרו בתוספתא פתילה מלאה משקין טמאין בעי הסקה ומרן בכ"מ תרץ שרבינו העתיק לשון המשנה ומה שלא כתב דין התוספתא י"ל שמאחר ששנינו וכן חתיכה של לפת ושל גמי משמע בהדיא דוקא הני משום