נאם דוד (רמב"ם) קי

בהרגשה דאינו יורה כחץ דנמצא רבינו פסק כלישנא קמא. ולפי זה קשה דאמאי לא פסק בלישנא האחרינא. ויש לתרץ משום דרבא מבעיא ליה ולא פשיטא ליה כשמואל. וכמו שאמרו שם מילתא דפשיטא ליה לשמואל מבעיא ליה לרבא. ועוד דפשיט ליה תא שמע בעל קרי שטבל ולא הטיל מים לכשיטיל מים טמא. דהיינו דאע"ג דלא נפיק בהרגשה טמא הואיל ומעיקרא איעקר בהרגשה כמו שפירש"י ז"ל. ודחייה בעלמא הוא דקא דחי ליה דשאני התם דרובה בהרגשה להכי רבינו פסק בלישנא קמא. ועל פי הדברים האלה תתורץ מה שהשיג הראב"ד על רבינו שהביא מרן הכ"מ. דאמאי לא פסק כלישנא בתרא דגמ' אזרועי הוא דלא מזרעא הא טמויי מטמייא. דמשמע בכל גוונא ואפילו נעקרה בלא הרגשה נמי. דבכל גוונא דלא מזרעא טמויי מטמייא ולרבה דגם דנעקרה בהרגשה קא מבעיא ליה. דלא סבירא ליה כהאי לישנא להכי רבינו לא פסק כהאי לישנא בתרא. ואם נפשך לומר דאיירי האי לישנא בנעקרה בהרגשה. אם כן שפיר הוא שרבינו פסק כהאי לישנא בתרא אלא דקשה דא"כ היינו לישנא קמאי דקמאי. אבל מדברי התוס' בד"ה הא טמויי וכו' נראה דהם מפרשים דמה שאמרו בש"ס איכא בינייהו נעקרה בהרגשה ויצאה שלא בהרגשה. דהוא מטמא ללישנא אחרינא דמה שאמר כל שכבת זרע שאינו יורה בחץ אינה מטמאה הוא דוקא היכא דגם נעקרה בלא הרגשה נמי. אבל אם נעקרה בהרגשה ויצאה שלא בהרגשה מטמאה. דכן משמע ממה שאמרו הא טמויי מטמא פירוש ואפילו נעקרה בלא הרגשה. דאם לא כן היינו לישנא קמא דמשמע דללישנא קמא מטמא היכא דנעקרה בהרגשה ויצאה שלא בהרגשה. וכיון דדברי לישנא קמא אמר דאינה מטמאה היאך אמרו היינו לישנא קמא דהיינו שמטמאה. והא אינה מטמאה קאמר אלא ודאי שכוונתם הוא כמ"ש. דלא אמר שאינה מטמאה אלא שאינו מרגיש גם בנעקרה ודייק בש"ס דאיכא בין לישנא קמא להאי לישנא דאם נעקרה בהרגשה דמטמאה. ואם נאמר שרבינו נמי מפרש כך ופסק כלישנא אחרינא. אם כן אמאי כתב בלישנא קמא כיון דלישנא קמא דאם נעקרה בהרגשה ויצאה שלא בהרגשה שלא מטמאה:

ואם נפרש דברי התוספות שכוונתם על לישנא קמא ממש שאמר שמואל כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש וכו'. א"כ דגם הם מפרשים כדברי רש"י כמש"ל דלישנא אחרינא דאינה יורה בחץ. דיצאה בלא הרגשה ונעקרה בהרגשה אינו מטמאה וללישנא קמא מטמאה. א"כ רבינו פסק כלישנא קמא וכמש"ל כן נלע"ד:

ודברי מרן הכ"מ שכתב וז"ל אבל אי קשיא הא קשיא דבתרי לישני קמאי הוה ליה למפסק כלישנא בתרא דכל ש"ז שאינו יורה כחץ אינה מטמאה והוא ז"ל נראה שפסק כלישנא קמא דכל ש"ז שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה ע"כ משמע מדבריו אלו דלישנא זו מציעאה היא כדאמר הש"ס מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא איכא בינייהו נעקרה בהרגשה ויצאה שלא בהרגשה דהיינו דללישנא זו אינה מטמאה וללישנא קמא מטמאה. וקא מקשה הוא ז"ל דאמאי לא פסק כלישנא בתרא ואם כוונת דבריו כך. אמאי אמר והוא ז"ל נראה שפסק כלישנא קמא וכו' והוה ליה להקשות בכח שהוא פסק בפירוש שהוא טמא. הפך לישנא מציעאה. ולמה לו לומר והוא ז"ל נראה שפסק כלישנא קמא:

ועוד מה זה שכתב אח"כ ועוד שפסק בבעיא דרבא כלישנא מציעאה דטמא וזה סותר מה שפסק קודם לכן כלישנא קמא:

והא לפי דבריו הראשונים דלישנא מציעאה אינו טמא. ומה זה שכתב וזה סותר מה שפסק קודם לכן כלישנא קמא ע"כ. והלא לפי דבריו הראשונים שונים הוא דללישנא קמא הוא דטמא. ועוד דממ"ש וע"ק שפסק בבעיא דרבא כלישנא מציעאה דטמא משמע שהוא יפרש דמה שאמרו בש"ס מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא איכא בינייהו נעקרה בהרגשה ויצצאה שלא בהרגשה הוא כמו שפירשתי בראשונה לדעת התוספות דלא אמר בלישנא מציעאה דאינה מטמאה. אלא היכא שאינו מרגיש גם בנעקרה אבל אם נעקרה בהרגשה ויצאה שלא בהרגשה מטמאה אם כן הרי רבינו הזכיר לישנא מציעאה. וא"כ זה הפך דבריו בקושייתו הראשונה שאמר שרבי' לא פסקה:

ועוד על מה שכתב אחר כך אלא דכי הוו תרי לישני כדי לומר מאי בינייהו אנו צריכים לומר שאין בכלל אין גופו מרגיש א"כ כי נקט רבינו שאין גופו מרגיש בה הוי אינו יורה כחץ בכלל וכו'. גם זה לא ידעתי כיון שבש"ס אמרו דאין יורה כחץ אינו בכלל אין גוף מרגיש אלמא דשייך זה. ושלא יצאה בהרגשה מקרי אין יורה כחץ. ופסקא רבינו שטמאה הוה ליה שהזכיר רבינו שאין יורה כחץ שמטמאה. ומה שכתב רבינו לישנא קמא לאו שרצונו לומר כדברי לישנא קמא שהרי הוא פסק כלישנא מציעאה אלא דבר אחר קמל"ן דאם ראה בלי קשוי ובלא תאוה שאפילו בעקירה לא הרגיש אינה מטמאה ולא ידעתי מאי כוונת מרן ז"ל בכל דבריו אלו

פ"י דין ג' טבול יום וכו' עשאן שלישי לטומאה וכו' נגע טבול יום במשקין של קדש טמאן והרי הן רביעי לטומאה וכו'. כתב מרן בכ"מ דרבי' פסק כחכמים שאמרו כשם שהוא פוסל משקה תרומה ואוכלי תרומ' כך הוא פוסל משקה קדש ואוכלי קדש וכו'. וקשה לי דמשמע מזה דדין הקדש כדין התרומה ורבי' עשה דבתר ומה עשאן שלישי אבל לקדש עשאן רביעי. אבל לפי מה שכתב רבינו בפ' שאחר זה שבתרומה השלישי פסול ולא מטמא ובקדש הרביעי פסול ואינו מטמא א"כ מה שאמרו כשם שהוא פוסל משקה ואוכלי תרומה כך הוא פוסל משקה קרש ואוכלי קדש. הכוונה שכל אחד בדינו לפיסול שהתרומה בשלישי והקדש ברביעי

הלכות טומאת אוכלין

פ"א דין ד' כתוב בהשגת הראב"ד ואיה איפה עסיס רמונים ויין של תפוחים שמיישנין אותם לרפואת בני מעים ע"כ. וכתב עליה מרן בכ"מ איני יודע מה טענה היא זו לומר שמקבלים טומאה ע"כ. ולי נראה דכוונת הראב"ד כיון שמיישנין אותם לרפואת בני מעים שהרפואה היא משום גוף הפירות שהם מועילים לבני מעים אלא משום הזבל שמתהוה מהם לוקחים המשקין שלהם לרפואה. אלמא שהמשקין שלהם כאוכל ממש ואם כן מוכרח לומר דיש חילוק כמשקין היוצאין מאליהן שהם זיעה בעלמא לסחטן למשקין שהם בעיקר הפירות

פ"ב דין ד' וכן אם יבש האילן ובו פירות הרי