נאם דוד (רמב"ם) קט

הלכות אבות הטומאה

פ"א דין ח' האלל בין שפלטתו חיה וכו'. עיין למרן בכ"מ במה שתרץ להשגת הראב"ד שסובר רבינו דר"י כר"עק אתי דע"כ לא טיהר ר"עק אלא כשעודם בעור אבל אם כנסו טמא וכו'. ואף על גב דבגמרא לא משמע הכי וכו' איכא למימר דאה"נ דהוה מצי למימר דלא שייכא פלוגתא דר"יש ור"עק וכו'. ואנכי ההדיוט ק"ל על זה דא"כ פשיטא הוא ולא אצטריך ליה לרב הונא לאשמועינן דהעור מבטלן. ועוד דהעור מבטלן משמע מתחילה העור מבטלן ותו לא מהני להו כנוס וכמ"ש התוספות. ומה שנראה לע"ד שרבינו איירי באלל שלא פלטתו חיה וסבון בעור. אלא בשר בלא עור ואם כן ליכא ביה דהעור מבטלן. ור' יהודה מיירי שהוא על העור. שכך דייק לשונו אם יש בו כזית במקום אחד ולא פסק כר' יהודה וכמו שכתב בפירוש המשנה דאין הלכה כרבי יהודה

דין יי וכן המפשיט בשרצים חיבור עד שיפשיט כלו. עיין למרן בכ"מ שתמה על רבינו דלמה פסק כן דהא כיון דבלשון יחיד קתני לה משמע דרבנן פליגי עליה ע"כ. ולי נראה כיון דבש"ס אייתו לה להקשות מינה על רב נחמן דגזר דילמא לא אתי למעבד שיעורא וקא מתרץ אלמא דפשיטא ליה לש"ס דהילכתא היא

דין י"ב עור שיש עליו כשני חצאי זיתים וכו'. עיין למרן בכ"מ שתרץ על רבינו וז"ל וצ"ל דלא אמרו כן אלא בתחובין בעור דוקא ע"כ. פירוש בתחובין בעור שהוא תחוב טבעי ודכוותיה אבל כשאינו ץ טבעי לא אמרו

דין י"ן נבלה שנתערבה בשחוטה וכו' אבל הנבלה ץ אפשר שתטהר כשתסרח לפיכך תבטל: עיין להשגת הראב"ד ומה שתרץ מרן תכ"מ. וקשה לי על דבריהם דאיך אפשר לומר דרבינו כוונתו על ענין הביטול דמקרי מן בשאינו מינו והא כתב רבינו אבל הנבלה אפשר שתטהר כשתסרח לפיכך תבטל. ואדרבה כיון שאפשר שתטהר כשתסרח א"כ הוי מין במינו ולא בטלה. והוא מבואר בדברי רב חסדא דאזל בתר מבטל הואי ואי אפשר לרוב להיותו במועט הוי כמו שאינו במינו. ולא אזלינן בתר בטל דאע"ג דאפשר למועט להיות כמרובה. הוי כמין בשאינו מינו ובטלות זו בזו וכמו שפירש"י שהביא הכ"מ. דנמצא דמה שמועט יכול להיות כמרובה הוא היה לנו לומר שהוא מין במינו ואינו בטל. אלא שבטל משום דאזלינן בתר מבטל וא"כ היאך כתב רבינו אבל הנבלה אפשר שתטהר כשתסרח לפיכך תבטל. והא אדרבה כיון שהנבלה אפשר שתטהר כשתסרח היא הנותנת שלא תבטל דהוי מין במינו. ואם תאמר שמה שאמר רבינו לפיכך תבטל קאי ארישא שאמר שאי אפשר לשחוטה שתחזור נבלה. אדרבה יותר קשה למה כתב אבל הנבלה אפשר שתטהר וכו' דלמאי ענין כתב לשון זה. דמה שאמר רב חסדא לשון זה שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה דלכי מסרח פרחת טומאתה הוא לענין שהשחוטה אינה בטלה בנבלה. דאם יש שני חתיכות נבלה ואחת שחוטה בניהן אינה בטלה. ואם נגעה אחת בתרומה אינה נשרפת עליה. אלא תולין דשמא זו היא השחוטה שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה וכמו. שכתוב בדברי הכ"מ. אבל רבינו שלא הזכיר השחוטה שנתערבה בנבלה למאי ענין כתב לשון לשון זה: ועוד שלא נזכר בדברי רבינו משום מין בשאינו מינו כלל: ומה שנראה מדברי רבינו שטעם זה כתבו רבינו מדעתו שלמה תבטל הנבלה והלא הטומאה לא שייך בה ביטול כיון שעדיין היא נבלה בעיין ולא נמחית טומאתה להיכן הלכה. ואדרבה נימא שהשחוטה בטלה בנבלה כיון שהטומאה היא בעין. לזה אמר שאי אפשר לשחוטה שתחזור נבלה. וכיון שכן אי אפשר לומר שהיא בטלה בנבלה דזה לא שייך כלל. אבל הנבלה אפשר שתטהר כשתסרח שמצינו ששייך בה שתסור ממנה הטומאה. אם כן גם כן נאמר שתסור ממנה הטומאה כשהיא נתערבה ברוב

פ"ה דין א' וכמה שיעורה לנוגע בכעדשה ולרואה בכל שהוא וכו'. עיין מ"ש מרן בכ"מ ולבסוף אוקי בקושיא וז"ל וקשה שהוא ז"ל פסק בסמוך דלרואה בכל שהוא כרב חנילאי ונמצא כמזכה שטרא לבי תרי ודבריו סותרים את דבריו עכ"ל

ונ"ל שרבינו סבור כיון שרב הונא פשיטא ליה דבעי חתימת פי האמה דהוא אמר ליה לרבה תיפוק ליה דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה. וא"כ קשה היאך פשיטה ליה והא אמרו בדף מ"ג על דברי שמואל שאמר הכי הוא דאמר כרבי נתן וכו' ולא הודו לו. ומוכרח לומר שרב הונא ס"ל דלא כהאי סוגיא.. דאתו דברי שמואל כסתם מתניתין נמי דקתני מטמאין בכל שהן שכל שהוא מטמא. אבל בעי שיצא ממנו אותו כל שהוא ויחתום פי האמה. כמו שדקדק רבינו לשונו שכתב וכמה בכל שהוא. ועלה אמר ואין הרואה טמא עד שתצא ממנו ויחתום ממנו פי האמה שנאמר אשר תצא ממנו שכבת זרע. דהיינו שהעיקר שאותו הכל שהוא יצא ממנו מפי האמה. שהוא חתם פי האמה ביציאתו דהגיע לפי האמה ויצא. ועלה אמר לפיכך אפילו ראה בקיסם הואיל והגיע לפי האמה נטמא. שהעיקר דבעינן שיגיע לפי האמה ואפי' על ידי קיסם. הרי מ"מ הגיע לפי האמה ויצא. דמפרש להבעיא דרבה אם בעי שיצא ש"ז מבשרו ממש ולא ע"י קיסם. או דכוונת ממנו עד שתצא טומאתו לחוץ ואפי' על ידי קיסם. והשיב לו רב הונא תיפוק ליה דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה. דקרא לא קפיד אלא אהאי דבעינן שיצא ממנו ויחתום פי האמה שהגיע לפי האמה. וכיון שכן אפילו ראה בקיסם כיון שהגיע לפי האמה נטמא. וכמו שדקדק בלשונו וכתב לפיכך אפי ראה בקיסם הואיל והגיע לפי האמה נטמא ע"כ

דין ד' וכל שכבת זרע שאין גופו של אדם מרגיש בה אינה מטמאה וכו'. הנה לפי מה שפסק רבי' אח"כ נעקרה בהרגשה אע"פ שיצאתה שלא בהרגשה טמא. נראה שהוא מפרש שמה שאמרו מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא איכא בינייהו נעקרה בהרגשה ויצאה שלא בהרגשה. הכוונה דללישנא קמא דוקא שאין גופו מרגיש כלל. הא אם הרגיש כשנעקרה טמא ואף על פי כשיצאה לא הרגיש שאינו יורה כחץ טמא. אבל ללישנא האחרונ' שאמר כשאינו יורה בחץ אינה מטמאה. א"כ אע"פ שנעקרה בהרגשה כיון שיצאה שלא בהרגשה אינה מטמאה. וכן נראה מדברי רש"י שפירש ויצאה שאל