נאם דוד (רמב"ם) קו

דין ד' המקדיש בעל מום עובר וכו' הרי זו תמורה ואינה קרבה ואינה נפדית אלא מניחה עד שתמות וכו' מה שכתב רבינו שהמיר בה אחר שנפדית הרי זו תמורה. זה מבואר במשנה שלאחר מה דקתני לאחר פדיונן קתני אח"כ ועושין תמורה. דלא כרש"י ז"ל דפי' לה קודם פדיונן וכן פי' לה רבינו עובדיה. ותמיהא לי עליהם והא בבכורות דף ט"ו ע"ב איתא ברייתא בפי' בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן עושין תמורה. והרל"מ כאן הקשה על רבינו שכתב לאחר פדיונן. מולדן דאי איעבר לאחר פדיונן. חולין גמורים הם וא"כ הכא נמי כיון שהתפיס לאחר פדיונן אמאי מתפס והוי תמורה וכו' יעו"ש. ותמיהא לי דהוא ז"ל הביא סוגיא דבכורות ושם הברייתא הנז'. והוא תימא גם כן דשם אמרו על האיך ברייתא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ותמורתו לאחר פדיונו מתה וכו' שהוא כדברי רבי'. ומה שהוקשה לו מן הוולדות כנז' כבר התוס' הקשו קושיא זו ותרצו לה שפיר. ומוכרח לומר שהרב ז"ל אשתמיט מניה כל זה. אבל על רש"י ז"ל שהוא מפרש על הך ברייתא ואמר ולקמן קאמר דתמורה שלאחר פדיונן מתה. כיצד פירש במתניתין דבפרק הזרוע דעושין תמורה קודם פדיונן

ואפשר שר לומר דמה שפי' רש"י כך הוא לענין שתהא תמורה גמורה ליקרב אבל לאחר פדיונן מתה. אלא דמשמע מהמתניתין דקתני דעושין תמורה הוא משמע גם ליקרב פירש לה קודם פדיונן. אבל בברייתא דקתני בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן קאמר ולקמן קאמר דתמורה דלאחר פדיונן מתה. אבל רבינו גם במתניתין הנז' פירש לה בפירוש המשנה בבכורות דאפילו לאחר שיפדו קאי ואותה תמורה אין מקריבין אותה אבל דינה שתמות וכו'

דין ז' שלמים שנתערבו בבכור או במעשר וכו'. כתב הרל"מ על זה הך ויפדה דאיכא בקצת ספרי רבינו טעות סופר דכיון שהוא ספק תמורת בכור אין לו פדיון כמ"ש רבינו וכו'. לא ידעתי דלמה ט"ס והרי הוא ספק גם תמורת שלמים וכיון שכן מוכרח שיפדה משום שלמים

פ"ד דין א' בד"א בולדות עצמן וכו'. הרל"מ הקשה על רבינו דס"ל דתודה ושלמים שוים. דאם כן הוה ליה מחלוקת ואחר כך סתם והלכה כסתם וכו'. ואני אומר דלא קשה דהאי לא מקרי סתם דהא לא תני תודה אלא בשביל לומר שאין טעונין לחם. דנמצא ת"ק קאמר בתחילה שלמים וקאמר דדינם שטעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. ואמר ג"כ דדין התודה שאינן טעונין לחם דרבי קא עסיק לומר דינן אליבא דת"ק. ומכ"ש דברייתא בסתם דלא כת"ק דהיא דתני ר' חייא לסיועי לרבי יהושע בן לוי אם כשב הוא מקריב וולד ראשון קרב וולד שני אינו קרב

דין ג' השוחט את החטאת ומצא בן ארבעה חי וכו'. כתב מרן בכ"מ משמע לרבינו דהלכה כהאי תנא מדאמרינן בריש פרק כיצד מערימין דר"ש בן גמליאל סבר כהאי תנא משמע דרבנן פליגי עליה ע"כ. ואני תמיה ממה שאמר משמע והרי שם הביאו ברייתא סתמית דלא כרשב"ג. ורבינו בפירוש המשנה כתב וחכמים אומרים ולד קדשים בקדושתה דאמיה קאי ולפיכך יהיה ולדה קדוש ולענין זה הלכה כחכמים עכ"ל עוד כתב מרן אבל יש לתמוה דהוה ליה למפסק כרשב"ג דכ"מ ששנה במשנתנו הלכה כמותו וצ"ע עכ"ל. עיין בתי"ט בפ"ח דעירובין שהביא שבכמה מקומות רבינו והרי"ף לא פסקו כרשב"ג. וכתב משם הרא"ש גם הרי"ף לא ס"ל האי כללא בדווקא וכן כתב במשנה ה' בפ"ד דפסחים. וכתב דלא אמרו הלכה כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא שכן כתב הרא"ש. וכן כתב הרא"ש בשם הרי"ף וכן כתב הרן דלאו דוקא יעוש"ב: והנה לפי מ"ש רבינו הכא ולענין זה הלכה כחכמים כנז"ל משמע דאית ליה הך כללא דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו. אבל לענין זה הלכה כמותו ולא באר למה לענין זה הלכה כחכמים

דין ט' ולד בעלת מום וכו'. כתב מרן בכ"מ פלוגתא דבר פרא ור"י ופסק כר"י דהיינו התם קאמר ר"י אע"ג דאמיה לא מקדשה קדושת הגוף הוא קדוש ולא אזיל בתר אמו. אם כן היכא דהיתה בהמת הקדש בעלת מום. אע"ג דאמו אינה נקרבת למה שהיא נתקדשה בנה לא אזיל בתר אמו ובנה קרב. כיון שהוא נתקדש במה שנתקדשה אמו הרי הוא כולד התמימה לכל דבר ויקרב בראוי לו כגון אם היתה אמו שלמים הוא יקרב שלמים וכיוצא באופן שבאר רבינו למעלה

הלכות טומאת מת

פ"ג דין ג' יראה לי שכלן טומאתן אינן דין תורה שהרי אין הנזיר מגלח עליהן כמו שביארנו בנזירות ואין חייבין עליהן על ביאת המקדש וכו'. לפיכך אני אומר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר. מגלח עליה אינה דין תורה ע"כ. הנה בנזיר דף נ"ו ע"ב במשנה אמר ר' אליעזר משום ר' יהושע כל טומאה מן המת שנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת מקדש וכו'. א"ר מאיר לא תהא זו קלה מן השרץ ע"כ. וכתב רבינו בפירוש המשנה ומאמר ר' מאיר אינו נכון וכו'. ונראה לפי דבריו כאן שהכונה דאותם אין טומאתם דין תורה וא"כ מה ענין לשרץ: וקשה לי דא"כ ר"מ ס"ל שהם מדאורייתא. ואם כך הוא למה ליה למינקט לומר לא תהא זו קלה מן השרץ והיה לו לומר שהם מדאורייתא. דבזה תלויה הבאת קרבן על ביאת מקדש דודאי מדנקט הכי ר"מ. משמע דגם ר"א ס"ל דמדאורייתא הם אלא כיון שאין הנזיר מגלח עליהן שאינו מביא קרבן על טומאתו גם כן על ביאת מקדש אינו מביא קרבן על טומאתו. וכמו שכתב הראב"ד כאן ור"מ חלק עליו לומר אף על פי שאין מגלח עליו ואינו מביא קרבן מ"מ בביאת מקדש מביא קרבן כדי שלא שלא תהא טומאת שרץ הקלה חמורה ממנה. ועל מ"ש מרן בכ"מ וז"ל י"ל שסובר רבינו דקרא אסמכתא בעלמא קשה לי דהא קאמרי בסנהדרין על האי פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן ברביעית דם שיצא משני מתים משום דמר סבר יש אם למקרא ומר סבר דיש אם למסורת אלמא דבאורייתא פליגי

הלכות פרה אדומה

פ"א דין ז' יתירה פרה על הקדשי' וכו' ובעגלה ערופה אומר אשר לא עבר בה וכו'