נאם דוד (רמב"ם) קד

שפיר קאמר שרבינו מפרשה. דהיינו שלא כמו שפירש רש"י ז"ל שאכלו חלב ודם דהוי חד בשגגת מעשה בלבד וחד בהוראה. ואח"כ ידעו שהורו אלא כראוי אלא שטעו במה שהורו דאינם יודעים אם על החלב הורו או על הדם יעו"ש. שרבינו מפרשה כמו שכתב בפי"ד דין ד' שהורו והתירו חלב שעל הקיבה. ואכלוהו לחלב דוקא והם נסתפק להם אם החלב התירו או הדמים התירו. שאע"פ שהם שגגו בהוראת החלב מ"מ הם מסתפקים שמא לא הורו אלא על הדם ולא נעשה שגגת מעשה בהוראתם. שאף על פי ששגגו בהוראת חלב כיון שהם מסתפקים שמא לא הורו אלא על הדם וא"כ לא שגגו מקרו. ולכן רבינו כתב דין זה ב"ר שנסתפקו אם שגגו בהוראה או לא שגגו דזה דותה לאופן שיביא אשם תלוי. דהוא נסתפק אם עשה עבירה או לא עשה שיביא אשם תלוי. ווה דומה לזה שמא הורו להם היתר החלב ואכלו על הוראתן וחייבין קרבן או לא הורו על החלב אלא על הדם ולא עשו איסור אכילה על הוראתן ואם כן לא יביא קרבן. ואם כן אשם תלוי יביאו כדין ספק דעלמא קמ"ל שפטורים מאשם תלוי. משום דכתיב ונודעה החטאת וזה הפסוק הוא שכהבו רבינו לקמן בפי"ד דין ד' הנזכר. ורבינו דאיירי הכא לענין שלא יתחייב אשם תלוי. כתב סתם אם שגגו בהוראה או לא שגגו דהוא כדין ספק דעלמא. ולקמן כתב עיקר הברייתא כמות שהיא שהוא הביאה לענין שפטורים מקרבן אע"פ שמ"מ שגגו בהוראה שהתירו חלב ואכלו העם חלב. ואע"פ שהעם מודיעים אותם ואומרים להם שכך הוריתם לנו שמותר חלב כיון דכתיב ונודעה החטאת וגו'. ועל פי' רבינו אתי שפיר ג"כ על מה שאמרו על הברייתא דלא כר"א. דחנן אמר ר"א מה נפשך אם חלב אכל חייב אם מתר אכל חייב וכו'. דהא מכל מקום שגגו דהוראתן והתירו דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת

ותדע שכך כוונת מרן הכ"מ דלקמן על האי דינא של הברייתא בפי"ד דין ד' לא כתב בכ"מ מנין מוצא דין זה. שכבר כתב כאן שהיא הברייתא שהביא כאן וכתב עלה ומפרשה רבינו וכו' ודוק

פרק י"ג דין א' וכן אם הורו וידע אחר מהן שטעו וכו'. עיין להרל"מ ז"ל שהקשה על רבינו דהא דמי שאמר עד שיורו כלן היינו ר"י ואיתותב התם וכו' אלא משום דבעינן שיורו כלן כדכתב רש"י ז"ל וג"ע עכ"ל: ולעד"ן דמה שאמר אח"כ ולא מאי כל עדת דקאמר הש"ס חזר להקשות על הך תיובתא דר"י. לפי דאם כפשטא דש"ס דהתיובתא קיימא לה קשה טובא מאי האי דקאמר ואלא מאי כל עדת דקאמר והא קא מוקים דכל לאו דוקא אלא רובו. ועוד דאם כן תקשה נמי אמתניתין דקתני דאם אחד אמר להם טועין אתם פטורים והא סגי ברובא. והכי קא מקשה ליה ואלא הכא מאי כל עדת דקאמר. כיון דאמר כל קודם עדת משמע דבעי כל עדת דאינו דומה להגוי כולו. דכתב הגוי קודם בהא אמרי אפי' רובו והכי קאמר רחמנא אי איכא כלם הויא הוראה. דהיינו עד שיהיו כלם בהוראה אבל אם אחד מהם אמר להם טועין אתם אין זו הוראה ואפילו איכא דשתקי כיון שלא חלקו עליהן מקרי כלם בסוראה. ונדברי המתני' דמשמע הא משתק שתקי חייבין. ומ"מ קא מסקי דלא כר"י דלא בעינן עד שיורו כלן דאפי' שתקי פטורין כין דלא קפיד קרא אלא שיהיו כל עדת ישראל אי איכא כלם הויא הוראה אפי' דאיכא בהו דשתקי

פרק ט"ו דין ז' לפי שאין מן כהן משוח המשמש וכו'. מה שפירש רבינו ועבר מעבודתו מפני מום וזקנה וכו'. הוא דהכי משמע ממתניתין דקתני שעבר ממשיחתו שהוא היה משוח ועבר עכשיו ואין זה אלא מפני מום או זקנה ששמן המשחה שנמשח בו אינו מבטל גדולתו אלא דוקא הדברים שאינו יכול לעשותם כגון העבודה. וכתב רבינו בפירוש המשנה ח"ל זולתי בעבודה בלבד. ומה שהוא תלוי בה ר"ל פר יו"הכ. ועשירית האיפה שמקריב בכל יום ע"כ. דהיינו כיון שאינן יכול לעבוד אפי' פר יו"הכ אינו בא משלו. וכן עשירית האיפה שאין יכול ליתן משלו ואחרים יקריבו כין שאינו באים מחמת העבודה. וכיון שאינו יכול לעבוד הוא אינן באין משלו. אע"פ שהוא ככ"ג בכל דבר של כהונה גדולה. אבל מה דקתני מתניתין ואין כין כהן משמש לכהן שעבר אלא פר יו"הכ ועשירית האיפה זה וזה שוים בעבודת יו"הכ וכו'. היא איירי כין שעבר מחמת מום או שמנוהו יו"הכ מחמת שנטמא כ"ג ואינו יכול לעבוד וזה עובד במקומו ולמחר הא' חוזר למקומו וזה השני עובר הרי הראשון שעבר ביום הכפורים קרי ליה מתניתין כהן שעבר. וחזר למחר למקומו וקתני זה חת שוים בעבודת יו"הכ וכו'. דהיינו שאם עבר המום וזה השני שעבד ביו"הכ ועבר למחר שוים בעבודת יו"הכ דזה אתיא לר"מ. אבל לר' יוסי זה השני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט וכמו שאמרו שם בש"ס. ולפי שרבינו פסק כר"י בפרק א' מהלכות עבודת יום הכפורים שאינו עובד ככהן גדול כתב כאן מה דקתני מתניתין ואין בין כהן משמש לכהן שעבר אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה. הה שייך גם למה שפירש הוא שעבר מחמת מום או מחמת זקנה. והכוונה שאין מביאין משלו ולא כתב מה דקתני במתניתין זה וזה שוים בעבודת יום הכפורים שבכל גוונא לא שייך זה לפי שזקן או נעשה בעל מום אינו יכול לעבוד כלל. ואם שעבר אחר יום הכפורים שעבר יום הכפורים מחמת שנטמא כהן גדול ולמחר עבר ג"כ לא שייך בו זה ווה שוים בעבורת יו"הכ שרבינו פסק כר' יוסי וכמש"ל: ומעתה לא קשה מה שהקשה הרל"מ ז"ל על רבינו ודוק

הלכות מחוסרי בפרה

פ"א דין ה' ואם הביאה קרבנה תוך ימי מלאת לא יצאה וכו'. עיין מ"ש מרן בכ"מ לפרש דברי בעל מ"ע וכתב עליו הרל"מ דאיני מכיר ראיה זו דהתם מיירי לשחוט את הפסח עליה שצריכה לאכול לערב וכו' אבל היכא דלא בעיא למיכל לאורתא ודאי דלכ"ע תביא על ולד ראשון תוך מלאת ולד שני עכ"ל: ואני אומר דראיה גמורה דהא ר' יהודה דס"ל ולד שני כמאן דליתיה דמי. קא בעי עליה בש"ס אם בטומאה ס"ל דבאיתיה דמי. ופשוט לה מהאי ברייתא דתני שוחטין וזורקין עליה ביום ארבעים וכו'. אלמא רבנן דפליגי עליה דר' יהודה לאו משום טומאה דכאיתיה דמי אלא דבלאו הכי דולד שני דכאיתיה דמי ואינו יכול להביא בתוך ימי מלאת אפילו בלא פסח ודוק: