נאם דוד (רמב"ם) קג

בלבד אינו נאמן דהרי בעלמא אפי' בשאר ביאות אסורות אם אמר לא בעלתי נאמן וכו': ואנכי איש צעיר לא ידעתי איך שייכא קושיא זו דבשלמא בשאר ביאות אסורות דמה שנאמן הוא משום שנעשה כאומר לא אכלתי בשגגה אלא בזדון שהוא פטור מן הקרבן. אבל בשפחה חרופה חייב בקרן גם על המזיד אם כן אזדא לה האי טענה. אבל כיון שאינו חייב אלא ער שיגמור ביאתו להכי הוא נאמן במה שאמר לא בעלתי כלומר לא גמרתי

פרק י"א דין א' מאחר שנאמר ונעלם ממנו וכו'. עיין להרל"מ ז"ל שהקשה על רבינו וז"ל לבסוף מכל הני משמע ראית ליה ז"ל דידיעת בית רבו שמה ידיעה כיון שפסק כרבי בההיא בעיא דלקמן וכיון שכן קשה דמדכתב כיצד נטמא וידע שנטמא משמע איפכא דבעינן ידיעה בטומאה ממש וכו' זאת ועוד דהיה לו לומר הכא דלית ליה ידיעה בתחילה דהיינו כגון תינוק שנשבה לבין העכ"ום ולמה סתם דבריו כל כך ע"כ: ונלע"ד שרבינו פסק כרבא דמפרש שידע ממש מדלא כתיב והיא עלומה ממנו ולא כאביי ולא חייש להנך מה שהקשה אביי אלא מעתה גבי סוטה וכו'. והא שכתב רבינו הך בעיא דבן בבל שעלה לארץ ישראל דאוקמיה לה אליבא דרבי. וכדברי אביי דידיעת בית רבו שמה ידיעה. וא"כ משמע שרבינו הכי סבר אין זה ראיה מכרעת שרבינו סבר באביי שידיעת בית רבו שמה ידיעה. שאע"פ שבש"ס מוקמו להך בעיא אליבא דאביי. רבינו מפרש כיון דהבעיא הוא אליבא דרבי הא מוקמיה לה אפי' אליבא דאביי דאית ליה ידיעת בית רבו הויא ידיעה. האי גרע כיון דלא ידע מקום מקדש מימיו אין כאן ידיעת בית רבו. וגם לרבא תבעי לאידך גיסא דאימא כיון דידע שיש מקדש בעולם ואינו יכול להכנס בו כשהוא טמא אע"פ שאינו ידע מקומו דינא הוא שאם נכנס למקדש חייב קרבן: ועוד אפשר לומר דאה"נ שרבינו פסק כאביי וכרבי דידיעת בית שמה ידיעה. ומה שכתב כיצד נטמא וירע שנטמא וכו' אין הכוונה דבעינן ידיעה בטומאה ממש. אלא הכוונה שידע באותה שעה שנגע בשרץ ולא נזכר לו מה שלמד בבית רבו שהוא טמא בנגיעה זו שנגע בשרץ. וכמו שכתבו התוס' בשבועות דף י"ד ע"ב ד"ה או דילמא ואתי נמי שכתב רבינו ספק ידיעה כידיעה כיון שגם לרבי בעינן שידע שנגע כמ"ש שייך בזה ספק ידיעה. ומה שלא כתב היכא דלית ידיעה בתחילה כגון תינוק שנשבה בין העכ"ום. הוא כמו שכתבו התוספות בדיבור הנזכר על מה שמשני הש"ס משכחת לה בתינוק שנשבה בין העכ"ום. דהוה מצי לשנויי כגון שלא ירע בשעת נגיעה שנגע בשרץ יעו"ש. וכיון שפירשנו דברי רבינו דמה שאמר וידע שנטמא הכוונה שידע שנגע בשרץ. א"כ היכא דלא ידע שנגע בשרץ הוא מקרי דלית ליה ידיעה ואין צריך עד שיהיה תינוק שנשבה בין העכ"ום

דין ב' נטמא וכו'. עיין להרל"מ ז"ל מה שהקשה על רבינו דמשמע מדבריו דאע"ג דידיעה בתחילה לא בעיא באיזה אב נטמא. מ"מ בידיעה בסוף בעינן שידע באיזה אב נטמא וכו'. ואם כן קשה לר"עק מה נפשך אי מדמה הך דהכא לההיא דהתם אפי' בתחילה וכו'. אבל הכא דליכא קרא דבה אם כן אפי' ידיעה בתרייתא לא ליבעי באיזה אב נטמא ע"כ

ונלע"ד לתרץ לפי מה שעולא רמי דרבי אליעזר אדרבי אליעזר. אלמא הוה פשיטא ליה דדין הידיעות הם שוים ואין לחלק מהתם להכא. ושני להאי דומיא דהתם אשר חטא והביא אמר רחמנא חטא כל שהוא משמע. אבל הכא מכדי כתיב בכל דבר טמא או בנבלת שרץ טמא למה לי שמע מינה בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי או בנבלה איטמי. הא לאו הכי דינם היה שוה גם לר"עק כיון דכתב אשר חטא בה בידיעה בתרייתא בעינן עד שידע לך במה חטא. וכר' יהושע גם הכא בידיעה בתרייתא בעינן עד שידע במה חטא. אבל בידיעה קמייתא כיון דכתיב אשר חטא והביא אמר רחמנא חטא כל שהוא משמע. וליכא למימר דאתא לידיעה בתרייתא דהא כתיב אשר חטא בה מוקמינן לה לידיעה קמייתא דהכא. דהא לר"א אי לאו דהדר כתב שרץ לא הוה אמרינן בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי. דהוא משום דכתיב אשר חטא והביא אמר רחמנא חטא כל שהוא. וכיון דלר"עק לא דריש להא דכתב שרץ דהוא סבר איידי דבעי למיכתב בהמה וחיה לכדרבי כתב נמי שרץ. הרי דרשינן מאשר חטא והביא אמר רחמנא חטא כל שהוא לידיעה קמייתא והך דפרק המפלת שהביא הרב הנזכר דמוכח מינה דלר"עק גם בסוף לא בעי ידיעה גמורה. התם בדרך דחייה קאמר לה דלא מחלק רע"ק בין ידיעה בתרייתא כי היכי דלא ליהוי כוותיה דרב נחמן

דין ח' הואיל והכחיש את העדים ואמר לא נטמאתי מעולם הרי אלו נאמנים וכו' שהרי הכחישן. הנה לפי זה ודאי דלא הוה גריס רבינו בש"ס כמו הגירסא שלפנינו כי אמר להו הכי אתכחש דבוריה קמא מיהא בטומאת מגע ע"כ. דמשמע שדבריו מוכחשין הם ולא משום שהכחיש את העדים

פרק י"ב דין ב' ב"ד שנסתפק להם וכו'. עיין מ"ש מרן ומה שהקשו עליו הרל"מ ז"ל והרב מש"ל ז"ל. ומה שנלע"ד שטעות סופר נפל בדבריו ז"ל וכצ"ל ומפרשה רבינו הוא הדין אם שהורו ונסתפק להם אם שגגו אם לאו ע"כ. והכוונה כיון דאין חייבין משום דכתיב ונודעה החטאת וכו'. א"כ ה"ה אם נסתפק לו אם הורו ושגגו או לא שגגו דהיינו שלא שגגו בהוראתם כלל ואינו דומה למה שכתב רבינו בכהן משיח בפט"ו דהתם איכא שגגת מעשה ונסתפק לו אם הוא שהורה שגגה זו או לא. שהיא שגגת הוראה עם המעשה או לא הורה בזה כלל דפטור. שאין מביאין אשם תלוי על לא הודע על שגגת הוראה אם הוא הורה על זה שגגת המעשה שנעשה דאיכא ודאי שגגת מעשה אבל כאן דליכא שגגת מעשה בודאי אלא הספק אם כשהורו שגגו ונעשה מעשה או לאו. הפיטור שלהם הוא משום שלא נודע אם חטאו או לא חטאו. וכתיב ונודעה החטאת וגו' עד שתוודע החטאת. ועל זה כתב מרן שרבינו יליף דין זה מהך ברייתא שהורו וטעו ומה הורו. שאפשר שלא הורו על זה שעשו שאכלו חלב אלא. הורו על הדם ולא עשו. ואע"פ שהעם מודיעין אותם שעל זה הורו שעשו באיסור מ"מ הם פטורין מקרבן. א"כ מזה נלמוד לגם אשם תלוי שאין מביאין דבעינן עד. שיתוודע להם שחטאו דאו מביאין קרבן: ו ועוד נלע"ד דגם לפי הגירסא שלפנינו דברי מרן הכ"מ