נאם דוד (רמב"ם) ק

כוותיהו. ומה שכתב רבינו בהל' סנהדרין. בפרק ט"ו דין ו' ובעובד ע"א נאמר את ה' הוא מגדף הוא משום דהוא כע"א כמ"ש לשון זה שהוא יותר מבואר

פ"ב דין ב' עבר עבירה ויודע שהוא בלא תעשה. עיין להרל"מ ז"ל מה שהקשה על רבינו כיון דר"י אמרינן בפרק כלל גדול דסבר כר"ש והוא פסק כאן כר"י איך פסק כרבנן בפ"ג מהל' מעשה הקרבנות וכמ"ש שם הרב כ"מ שם ע"כ. הן אמת שקושיא חזקה כיון שרבא הוא שאמר בפרק כלל גדול דר' יוחנן מוקי הך קרא אשר לא תעשנה בשגגה ואשם כר"ש השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו וכו'. ורבא עצמו בפרק ג' דהוריות מפרש לה באוכל נבלה לתאבון ונתחלף לו בשומן ואכלו כיון דאלו אשכח דהתירא לא אכיל איסורא שב מידיעתו קרינן ביה מומר הוא ומקבלין מידו כיצד רבינו פסק כרבנן בפ"ג מהל' מעשה הקרבנות כנ"ל: ונ"ל לתרץ דמה שפסק כאן כר"י הוא משום דר"י וכל הלכה כר"י אבל בהך דמוקים קרא אשר לא תעשנה בשגגה ואשם כר"ש לא פסק כוותיה כיון דרבנן פליגי על ר"ש וסברי דמומר הוא דליכא למימר דא"כ לא הו"ל ליפסוק כר"י. משום דרבנן לית להו הך דרשא השב מידיעתו מביא קרבן לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן דאינהו נמי סברי הך דרשא. אבל לא ס"ל דהך דרשא איירי גם בזה באוכל נבלה לתאבון ונתחלף לו בשומן ואכלו מקרי שב מידיעתו שזה מומר הוא וקרא כתב מעם הארץ פרט למומר

ועוד נ"ל שרבינו סובר אע"ג דר"י מוקים קרא להשב מידיעתו וכו'. הרי אמרו בש"ס דיפרש לה רב המנונא במומר לאכול חלב ומביא קרבן על הרם דלדם מיהא שב מידיעתו וכך סובר ר"י. דלהכי פסק רבינו דשב מידיעתו הוא אף ע"ג דרבנן פליגי עליה דר"ש ומינה נשמע אבל במומר לאכול חלב ונתחלף לו בשומן אע"פ שהוא לתאבון מקרי מומר ואין מקבלין ממנו כיון שהוא אוכל במזיד גם לר"ש ולהכי פסק רבינו שאין מקבלין ממנו דאזל לחומרא כדברי רב המנונא

ומה שתרץ הרב הנז"ל וכתב ונראה לומר בדוחק דהוא פסק כאוקמתא דרב המנונא וכו' ולרב המנונא אין חילוק בין להכעיס בין לתאבון אליבא דר"ש ולכך פסק דבין להכעיס בין לתאבון מביא קרבן אע"ג דרבא אמר שם בהפך לר"ש הוא פסק כרב המנונא דלר"ש אין חילוק לכך וכו' דמשמע כיון דאין חילוק בין להכעיס בין לתאבון לר"ש בהא גם מביא על אותה עבירה אין חילוק בין להכעיס בין לתאבון אין מקבלין וזהו שאמר אף על גב דרבא אמר שם בהפך דהיינו שיש חילוק בין להכעיס בין לתאבון במומר לאותה עבירה לתאבון דהוא לא הוי מומר. יש לדחות דכיון שהוא שב מידיעתו מאותה עבירה אע"ג שהוא מומר לעבירה אחרת קרי ביה שב מידיעתו ואפי' הוא להכעיס אבל אם היה הוא לתאבון אפילו לאותה עבירה לא מקרי מומר כיון דאם משכח התירא לא אכיל איסורא. אבל לפי מה שכתבתי מדלא קאמר רב המנונא אלא על עבירה אחרת שלא היה. מומר בה דהוא שב מידיעתו מקרי משמע אבל לאותה עבירה אפילו שהוא לתאבון לא מקרי שב מידיעתו

דין ז' וכן השוחט את הפסח ביום י"ד וכו' מפני ששחט ברשות. עיין להרל"מ מה שהקשה על רבינו וכתב לבסוף אך גבי נמצא טרפה בסתר קשה דלא עבד מצוה כלל: ולי נראה דלא קשה שרביט כתב הטעם מפני ששחט ברשות. דלא רמי להך דצלי של פסח ונותר שכתב הטעם שהרי לא עשה מצוה באכילה זו אבל הכא ששחט ברשות הוא כאילו עשה מצוה ודוק

פ"ג דין ג' על חלב שאכל אמש לא יביאנה על חלב שאכל היום ואם הביא כפר. עיין מה שכתב מרן הכ"מ משם הר"י קרקוס שהכריח דמחלב לחלב כפר והיינו דאצטריך קרא למעוטי מאב לבן משום דבאב גופיה כפר כיון שהוא על מין אותו חטא דאי באב גופיה לא כפר קרא בבן למה לי ע"כ והרל"מ ז"ל כתב עליו שאין זה הכרח דאם כן קשה על הברייתא דקאמרה דיכול שיוציא בקרבן אביו וכו' אפי' קלה על החמורה דלמה לי קרא למעט הכי דכבר מעט לבסוף מקרא דעל חטאתו. דאפי' בקרבן עצמו אינו יוצא בכך כ"ש בשל אביו: ולי נראה דאין זה מספיק לסתור הכרח מהר"י קרקוס דמה דקאמרה הכי הברייתא הוא לומר דמוכרח דקרא אתי למעוטי דאפי' מחלב לחלב. כיון דאיכא תלתא מעוטי הא לאו הכי לא הוה ממעט מחלב לחלב והוה כמו בהוא גופיה. והא הך דמעט קרא לא אצטריך כיון דבהוא גופיה ממעט אלא אצטריכו לדייק דוקא בהני אבל בחלב לחלב הוא כמו בהוא גופיה דכפר. להכי אתו תלתא מיעוטי לומר שאפי' מחלב לחלב לא כפר. דאז כל עיקר תלתא מיעוטי הוא כדי לדרוש שגם מחלב לחלב לא כפר בבן אע"ג שבהוא גופיה כפר ודוק

פ"ו דין ג' הקיז דם לבהמתו וכו' אינו מביא אלא. חטאת אחת. עיין מה שהקשה מרן בכ"מ על מ"ש רבינו בהעלם אחר דמשמע הא בשתי העלמות חייב ואם כן הוי כר"ל: ואנכי איש צעיר נלע"ד דממה שכתב רבינו דין זה באמצע שהוא מבאר איזה הוא שמחלק השגגות. משמע דהוא בא לומר שלא תאמר שהכוסות מחלקין השגגות. כיון שיש שינוי בדמים בין כוס ראשון לשני. ומפרש דברי הבעיא שהיא מבעיא ליה לדברי הכל שהרי אמר על הראשון דברי הכל חייב על האחרון מהו. דמשמע דלדברי הכל קא מבעיא ליה ואמר דעל הראשון דברי הכל חייב דאף לדברי רבי יוחנן לאו דוקא דם קילוח לבדו. אלא כיון שהוא מעורב בו אין הדם השני מבטל ליה אלא על הכוס השני מהו. דלדברי ר"ל דמחייב גם על האחרון אפשר לומר דלא מקרי שני מינים ואינו חייב אלא אחת או דילמא כיון שזה השני אינו ממין הראשון שיש בו דם אחרון חייב שתים. ולרבי יוחנן תבעי נמי כיון שזה השני אינו מעין הראשון. אע"פ שזה הנוסף לא היה מחייב בו. מ"מ כיון שיש בו דם קילוח מעורב בו ושהוא אינו מעין הראשון שזה דם אחרון מעורב בו מקרי מין אחר. ועדיף משני תמחויין שאינן מחלקין כיון שכל התמחויין שוים הם. והשיב לו שזה פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש וכו'. ולפי זה ודאי שהבעיא היא שהוא בהעלם אחד שאם בשתי העלמות אפי' אם מכוס אחד חייב ודוק: ך

דין ט' האוכל כזית חלב וכזית חלב בהעלם אחד וכו'. בלמדי דין י"א ראיתי לדקדק בדברי. רבינו שכאן כתב כזית חלב וכזית חלב. ושם כתב אבל. שני זיתים בהעלם אחד וכאן כתב ונודע לו על הראשון.