נאות יעקב חלק ב צה

יצא לענין דינא דכי היכי דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל מהני גט הכתוב קודם חלות הקדושין משום דלדידיה לא חשיב מ"מ ולא תלינן לומר מי יימר שיבא לעולם הכי נמי בנ"ד שנותן לה גט ב' שתתגרש לאחר שיגרשנה מקדושי פרוטה ב' הדין נותן דליהוי גיטא מעליא דהא קי"ל כר"י דאמר כל שבידו לאו כמ"מ דמי והכא נמי כיון שבידו לגרשה בע"כ לאו מ"מ מקרי ושפיר חשיבא כתיבת גט ב' לשמה גמורה

הן אמת דמלתא כדנא לאו מלתא דפשיטא הוא לגמרי שהרי בסוגיין שם סמוך ונראה אבעיא לן ליבמתו מהו כיון דאגידא ביה כארוסתו דמיא או"ד כיון דלא עבד בה מאמר לא וסלקא בתיקו והרא"ש ז"ל בפסקיו כתב דהכי קא מבעיא ליה מי אמרינן כיון דאגידא ביה וכו' אע"ג דאין בידו לגרשה ולהתירה לשוק בגט מ"מ יכול לבא עליה בע"כ ואז יכול לגרשה ולהתירה לשוק נמצא הלוי בו ואין אחר יכול לעכב על ידו וכו' או"ד השתא מיהא לא בא עליה ואין בידו לגרשה הרי מבואר דאף דיבמה בידו לכונסה עכ"ז מספקא ליה לתלמודא לענין כתיבת הגט קודם שיכניסנה אי חשיב לשמה

איברא דתמיה מלתא טובא דמאחר דקי"ל כר"י דאמר דכל שבידו לאו כמ"מ דמי א"כ מ"ש הכא דמספקא ליה לתלמודא אי חשיב מ"מ כיון דבידו לבא עליה בע"כ ואין רצון אחרים מעכב בו והא ודאי אין לומר דשאני גט דבעינן לשמה גמורה וכל שיש ס' אם יכניסנה אף דבידו לכונסה לא חשיב לשמה דא"כ מ"ש דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל כותב גט לאשה דעלמא והיותר תימא מ"ש התוס' ז"ל בד"ה ליבמתו מהו וז"ל אין לפרש דמבעיא ליה אם גרשה בגט זה לאחר שיבמה יבומין גמורין אי הוי גט או"ל דפשיטא דאין ניתרת בגט זה לשוק דהא בההיא שעתא לא היה בידו לגרשה ולהתירה לשוק ע"י גט זה וכו' עכ"ד. והדבר קשה איך כתבו בפשיטות דלא אפשר לפרש דקא מבעיא ליה אי הוי גט גמור או לא כיון דקי"ל כל שבידו לאו כמ"מ דמי וכמו כן יקשה בדברי הרשב"א בחי' שכתב דהכי קא מבעיא ליה כיון דאגידא ביה דבר תורה ומן שמיא אקנו ליה ניהליה כארוסתו דמיא הואיל ובידו להתירה לשוק בחליצה בידו לעשות שלי' אפי' על הניר ושליחות בעל קרינן ליה אעפ"י שאין בידו להתירה בגט ממש או"ד כיון שאין בידו לגרשה בגט ממש כאשה דעלמא היא לגבי גט הרי שגם הרשב"א ז"ל ביקש צדדין לבעיין מצד אחר כמבואר בדבריו ולא הזכיר כלל צד זה דבידו לבא עלי' בע"כ. וכבר עמד בענין זה הר"ב בני יעקב ז"ל בדנ"א ע"ב יע"ש ולעיל בסי' ד' עמדנו בענין זה ומתוך דברי התוס' ז"ל בנזיר העלינו דיש חילוק בין כותב הגט הבעל עצמו לעושה שליח לסופר לכתוב דבשלמא בכותב הבעל עצמו כיון דבידו לכונסה ולגרשה לאו מ"מ ושפיר חשיב לשמה אבל בעושה שליח לכתוב לא מצי משוה שליח דנהי דלגבי בעל כיון דבידו לכונסה לא חשיב מ"מ ושפיר נגמר בדעתו לעשותו שליח מ"מ השליח עצמו אינו נגמר בדעתו להעשות עצמו שלי' ולאו שליחותיה דבעל קא עביד כיון דמ"מ לגבי דידיה דאין ביד שלי' לעכב בידו שלא יחזור בו מלגרשה אחר שיכניסנה דאפשר דאחר הכניסה רוח אחרת אתו שלא לגרשה כמו שהארכנו לעיל בטוב טעם. ולפי"ז יצא לנו לענין דינא דלדעת התוס' ז"ל שכתבו דלא קא מבעיא ליה לתלמידא אם גירשה בגט זה אחר שכנסה דהא ודאי פשיטא דאם גירשה א"מ כיון שנכתב בשעה שלא היתה ראויה לגרושין וכן לדעת הרשב"א שכתב דמאי דמצדד התלמוד ביבמתו היינו משום דדילמא כיון דאגידא ביה דבר תורה ומן שמיא אקנו לה ניהליה כארוסתו דמיא כנר' זה שכתב מהרי"ט דלא מצי לגרשה קודם גירושין מקדושי פרוטה ב' דכל גיט' שנכתב קודם קדושין ל"מ היינו דוקא בכותבו ע"י שלי' אבל בכותבו הבעל עצמו ש"ד דכיון דבידו לגרשה מקדושי פ' א' ואח"כ לגרשה פ"ב לאו כמחוסר מעשה דמי אך ע"י שליח דוקא ל"מ כיון דאין ביד שליח לעכב בידו שלא יחזור בו אחר גירושין של פ' א' ולדעת הרא"ש ז"ל שכתב דצדדי הבעיא הוא משום דבידו לכונסה וכן לדעת התוס' בנזיר דס"ל בצדדי הבעיא כהרא"ש ז"ל נפקא מינה דאפי' ע"י שליח הויא ס"מ דהא בעין לא איפשטא ופסקו הפוסקים לחומרא

ומעתה אבא נבא לענין ש"ק אשר לפנינו ונר' דה"ה לענין ש"ק דאם כתב ב' שטרות ופירש איזה מהם יהיה לקדושין הא' ואיזה מהם יהיו לקדושין הב' דבהכי נמצא שנכתב כל א' לשם קדושין שעתיד להתקדש בו ונתנן בידה ואמר לה באחד התקדשי לי היום ובאחד לאחר שאגרשך דלדעת הרמב"ם והרשב"א דבעיא דר"א איפשטא ה"ה הכא דמקודשת גמורה הוי אפילו אחר שיגרשנה משטר א' ולדעת הפוסקים דלא איפשטא ה"ה הכא דהויא ס"מ כדין הפרוטות ממש. אמנם יש להסתפק אם כ' ב' שטרות ופי' איזה מהם לקדושין הא' ואיזה מהם לקדו' ב' ובשעת נתינה החליף את של זה בזה ושל זה בזה מה דינו דכיון דש"ק צריך שיכתבנו לשם קדושין ולא לשם דבר אחר להתלמד וכיוצא כדין גט אפשר דעכובא הוא שיכתב לשם אותם קדושין שעתיד לקדש בו ולא לשם קדושין אחרים דבלאו הכי לא חשיב לשם קדושין

ונלע"ד פשוט דלא בעי שיכתוב לשם אותם קדו' שעתיד לקדש בו דכיון שנכתב לשם אשה זו ולשם קדושין ש"ד ואעפ"י שאין ראיה גמורה לדבר יש קצת ראיה לדבר מההיא דאמרינן בזבחים (דף ט' ע"ב) אמר רבא חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם לשם חטאת ע"ז כשירה רב אחא בריה דרבא אמר פסולה ושחט אותה לחטאת לשם אותה חטאת ע"כ הרי מפורש דאף דלענין חטאת ילפינן מקרא דושחט אותה לחטאת שתהא שחיטה לשם חטאת ולא לשם עולה וכיוצא וכן שתהא לשם בעליו ולא לשם אחר מקרא דוכפר עליו הכהן ועכ"ז ס"ל לרבא דחטאת חלב אם שחטה לשם חטאת דם חשיב שפיר לשם חטאת כיון דשם חטאת חד הוא ושוים בדינם הם ואע"ג דרב אחא פליג ע"ז וקי"ל כרב אחא כמו שפסק הרמב"ם בפט"ו מה' פסולי המוקדשין דין ו' היינו משום דיליף לה מקרא יתירא דעל חטאתו דמשמע שתעשה לשם אותו חטא כמ"ש הר"מ ז"ל שם בדין ג' והתוס' ז"ל שם כתבו עלה דרב אחא וז"ל ושחט אותה לחטאת לעיל בפרקין דרשינן לה למלתא אחריתי