נאות יעקב חלק ב פג

דמדין חצר קנתה דא"כ מאי קמיבעי לן בסלע של ב' מהו פשיטא שאינו קונה כיון שהוא של ב' כדאמרי' בפ' הספינה דחצר של שותפין אין קונים זה מזה כי אם ע"י כליו של לוקח וע"כ דחו פי' רש"י ז"ל ופי' הם ז"ל דהכא אינו תלוי בקנין חצרה אלא כשהסלע שלה סמכא דעתה ודעתה להתק' ואם הסלע אינה חצר המשתמרת וגם אינה עומדת בצדו כדי שתקנה מדין חצר ונטלתו היא משם מקודשת ואם אין הסלע שלה לא סמכה דעתה ואין דעתה להתקדש כי אם משטה היא בו ואפילו נטלתו משה לא מהני ואבעיא לן כשהסלע של ב' אי סמכא דעתא או"ל ונ"מ אי נטלתו היא משם למדנו מדבריהם דס"ל דקדושי כסף כיון דבהנאה תליא מלתא אפי' מע"ג קרקע מהני דאל"כ איך כתבו דבסלע שאינה שלה ה"ט משום דלא סמכה דעתה דמשמע דאם סמכה דעתה מהני בנטלתו משם הא ליכא נתינה מיד ליד דבנתינה ראשונה לא היתה לא בידה ולא בחצרה הנחשב כידה

והנה ראיתי להר"ן ולהרשב"א ז"ל בחי' שתפסו לפי' רש"י ז"ל לעיקר וכתבו וז"ל ואע"ג דקי"ל בפ' הספינה דחצר של שותפים אין קונין זה מזה וכו' הכי קא מבעיא ליה מי אמרי' דכיון דיש לה חלק בו כי אמרה ליה תנם ע"ג סלע דעתה להתקדש ואיהו נמי כיון דניחא ליה לקדושי אקנויי מקני לה מקום באותו סלע וקניא לה א"ד כיון דסלע זה אינה שלה לגמרי אין דעתה להתקדש ודחיה בעלמא הוא ע"כ והמתבאר מדבריהם בהדיא הוא דהא ודאי פשיטא ליה לתלמודא דאפילו בחצר של ב' כיון שהבעל נשא ונתן הקדושין בידו והניחם בהאי סלע וגילה בדעתו שהניחם שם כדי שתזכה לה רשותה מדין חצר דאדיבורא דידה קא סמיך שאמרה תנם ע"ג סלע ותזכה לי חצרי כל כי האי כ"ע ידעי דחצר השותפין אין קונין זה מזה ומסתמא משאיל מקום לה כדי שתקנה אלו דהא מספקא ליה לתלמודא אי דעתה להתקדש או"ל אבל אי גלתה דעתה בפירוש שרוצה להתקדש ואין להסתפק בדעתה כלום ובא וזרקן הבעל לחצר של ב' מקודשת לגמרי דמסתמא משאיל לה הבעל מקום זכותו כדי שתתקדש ואע"ג דהאשה אינה יודעת במה שמשאיל לה זכותו לית לן בה דכיון דכבר היא גלתה דעתה שרוצה להתקדש וזכות הוא לה ואנן סהדי שהבעל משאיל לה זכותו הרי הוא כמו שמזכה דבר לחברו שלא בפניו דקנה דזכין לאדם שלא בפניו ואעפ"י שהיא אינה יודעת כלום מהזכיה

אמנם יש לתמוה ע"ד דהא קי"ל דשאלה ושכירות ליומיה ממכר הוי ואינה נקנה בדברים כי אם בכסף ובשטר ובחזקה וא"כ הכא נמי נהי דחשבינן נתינתו של בעל בחצר כמי שאמר בפי' בפני עדים הרי אני משאיל לה זכותי מ"מ אינו נקנה לה בדברים. והנראה לע"ד הוא דס"ל דלא אמרינן הכי אלא דבא להשאיל את חבירו דבר שאין לו לחבירו בו כלל דהתם צריך שישאיל לו גוף החצר לשימוש דלא שייך לומר שישאיל לו השימוש לבד דדבר שאין בו ממש הוא ול"מ כי אם כשישאיל גוף לפירות ומש"ה בעינן קנין לא כן הכא שכיון שיש לה חלק בו הן בגוף הן בפירו' שוה לבעל דלענין שתוכל לקנות איזה דבר בו מדין חצר הרי יש לה זכות בו דהא לא גרע משאלה דאעפ"י שאין לה גופא מהני וכ"ש הכא דיש לה גוף ושמוש בחצר אלא דרשות הבעל שיש בו בחצר בשמוש מעכב ובכן מכשיסתל' הבעל בדבור בעלמא מאותו זכות שיש לו בשימוש החצר מהני כיון שאינו צריך שיקנה לה גוף החצר לשמוש כיון דכבר יש לה חלק בגוף ויש לה מקום לחול מחילתו של שימוש לקצת ימים ומש"ה בדבור בעלמא מהני. וכן ראיתי להר"ב מחנה אפרים ז"ל בה' קנין חצר (סי' ו') שפירש דברי הר"ן קרוב לדברי יע"ש

הן אמת דראיתי להרב הנז' בה' שכירות (סימן ה') שהביא מכמה דוכתין ראיה לומר דהמשכיר בית לחבירו וצבר כליו בתוכו דהויא חזקה לדעת הרמב"ם ז"ל ובכלל דבריו הביא דברי הר"ן ז"ל אשר לפנינו לראיה והנראה מדבריו שם דס"ל דדעת הר"ן הוא מטעמא דקנתה היא בזכותו שהשאיל לה ע"י הקדושין נתנו הבעל שם דחשיב חזקה כאילו היא נתנן שם וכאילו הם שלה מקדמת דנא דמהני מדין צבר כליו לתוכו ואע"ג שהיא באה עכשיו לקנות הקדושין הא קי"ל גיטה וחצרה באים כא' והכא נמי קדושיה וחצרה באים כא' ודבריו תמוהים דאפילו לדעת הר"מ דס"ל דהנחת מטלטליו בתוכו הויא חזקה היינו כשלא היה לו שום חלק מקודם באותו בית ללוקח דאז הוי חזקה דמוכח הדבר דהוי לקנין כיון שמתחלה לא הי"ל רשות להביאם שם ועכשיו הביאם שם כמאן דעושה בשלו לא כן בנ"ד הר"ן ז"ל דכיון שמתחלה כבר יש לה רשות להניח כליה שם שוב אם רוצה לקנות זכותו של בעל אפילו אם הביאה כליה ממש והניחם שם לקנות לא קנתה כיון דאין שום הוכחה לקנין דבתחלה נמי היה לה רשות להניחם שם ועוד דאיהו גופיה כתב בהיפך בכוונת דברי הר"ן ז"ל בה' חצר ולכן נלע"ד דהעיקר כמ"ש בה' חצר

והנה בעיקר סברתם דהר"ן והרשב"א ז"ל דס"ל דלא מספקא לן אלא אי דעתה להתקדש או לא אבל מסתמא אמרינן דמשאיל לה מקום יש להק' דא"כ בסוגיי' דפ' הספינה דפריך תלמודא למ"ד שם דמדד והניח ע"ג סימטא ע"ג קרקע לא קנה מהא דחצר השותפין קונין זה מזה ודחיק תלמודא לאוקמא דמודד ע"ג כלי אמאי לא משני תלמודא דהא דסימטא מיירי דמודר ע"ג קרקע ולא גילה דעתו שנתנן שם ע"ד דליקני ליה רשותו או אפילו גילה דעתו ל"מ דלגבי סימטא ליכא למימר משאיל לו זכותו נהי דאיהו משאיל לו זכותו מ"מ עדיין זכות כ"ע בו ולאו רשותו לגמרי הוא לקנות בו אבל הא דחצר השותפין מיירי שהביא המוכר הפירות בכוונה מכוונת כדי שיקנה ליה רשותו ללוקח וכל כי האי דהלוקח גילה דעתו שרוצה לקנות וגם המוכר מבקש למכור וניחא ליה דליקני ליה החצר מסתמא אנן סהדי דמשאיל לו זכותו דאדם יודע דאין חצר קונה וגמר והשאיל לו וי"ל בדוחק

וראיתי להרמב"ם ז"ל בסוף פ"ד מה' אישות דין כ"א שכתב וז"ל היתה עומדת ברשות של ב' וזרק לה קדושים מדעתה ולא הגיע לידה או לחיקה הרי זה מקודשת מספק ואפילו אמרה היא הנח קדושין על מקום