נאות יעקב חלק ב עד

נמצא מדברי ר"ת דהכא היינו טעמא דלא קנתה האשה הגט בחצרה כיון דיש לבעל שעבוד בגוף הקרקע נמי דהא קי"ל האשה שמכרה בנכסי מלוג ומתה דבעל מוציא מיד הלקוחות ובכן דעת הר"מ ז"ל כדעת ר"ת וע"כ ל"ד הא דשעבוד הבעל לשכירות דשאני שכירות דאין לו לשוכר כי אם קנין פירות לבד והגוף איתיה ברשותיה דבעלים לגמרי וקי"ל כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דודאי אם רצה המשכיר למכור החצר בתוך ימי השכירות ש"ד ואע"ג דמהרשד"ם ז"ל ח"מ (סי' רע"ז ורפ"ח) כתב דאינו יכול למוכרה בתוך ימי השכירות משום דהוי דבר שאינו ברשותו כבר כתבו גדולי האחרונים ז"ל שדבריו תמוהים מכמה טעמי ועיין במהר"י רוזאניס ז"ל בפ"א מהל' שכירות דין ט' ואגב אורחין למדנו שר"ת אזיל לשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב שאם היה מטעם אכילת פירות לבד היה קונה חצירה והיינו סברת הר"מ ז"ל דס"ל דחצר המושכרת לאחרים זוכה בעל החצר בו. אשר לכאורה היה נראה דסברת הרמב"ם ז"ל היא יחידה אשר מטעם זה תמה הרב כנה"ג ז"ל על מהרי"ט ז"ל שכתב בתשו' (סי' ס"ה) דיכול המוחזק לומר קי"ל כהרמב"ם ז"ל דס"ל דבעל החצר קני אפי' בשכורה לאחרים ותמה עליו שהרי הר"מ ז"ל הוא יחיד בדבר ההוא ואין לומר קי"ל כיחיד עד שדחק עצמו וכתב דכיון דה"ה ז"ל מיישב דעתו ומביא לו סיוע מתלמודא נראה דס"ל כדעתו ז"ל ולפי מ"ש מי לנו גדול כר"ת דאזיל בשיטת הר"מ ז"ל

הן אמת דקי"ל לס' ר"ת שכתב דאינו תלוי באכילת פירות אלא העיקר הוא משום דאם מכרה ונתנה מכרה בטל מההיא דאמרינן בר"פ האשה שנפלו (דף ע"ח ע"ב) דפריך תלמודא עלה דמתני' דקתני משנשאת אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות לימא תנינן לתקנת אושא דאמר ר"י בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג וכו' הבעל מוציא מיד הלקוחות ומשני מתני' בחייה ולפירות תקנת אושא בגופו של קרקע ולאחר מיתה ע"כ הרי בהדיא דתקנת אושא תקנת אמוראים היא ולא מתנייא במתני' כלל וא"כ לדעת ר"ת מאי קשיא להו לתלמודא אמתני' דהזורק מה שקנתה אשה קנה בעלה כיון דדין זה דתקנת אושא לאו דינא דמשנה היא וי"ל דהא דתקנת אושא היינו למאי דקי"ל כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולהכי הוצרכו לתקן אבל לר"י דס' דקנין פירות כקנין הגוף דמי לפום דינא מוציא מיד הלקוחות וכמ"ש התוס' ז"ל פרק החובל (דף פ"ח) אלא דהוצרכו לתקן לר"י הכי להיכא דכתב לה דין ודברים וכו' יע"ש ובכן מאי דק"ל לתלמודא הכי היינו לר"י דלר"י מה יתרץ למתני' ולעולם דלר"ל לא ק"ל מתני' כלל אלא דאחר התקנה דאתקינו באושא בעי' לטעמא דגיטה וחצרה באים כאחד אפילו לר"ל

איך שיהיה דלענין זכיות חצר שכירות ליומיה ממכר הוי לענין זה שקונה כחצרו. הן אמת דראיתי להר"ב העיטור ז"ל באו' שכירות דל"א ריש ע"ד שכתב גבי השוכר את מקומן דשכירות לחודיה לא קנה בלא אגב דאי ס"ד דשכירות לחודיה קנה וכחצרו משוינן ליה כי קא מבעיא לן שדה במכר ומטלטלין במתנה מהו ואמר ת"ש עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו תיפוק ליה דקנה משום שכירות מדין חצר אלא ש"מ דלא קנה אלא באגב והא דאמרי' גבי בהמה דשוכר את מקומה היינו דוקא באגב וכו' עכ"ל שלכאורה נראה מדבריו אלה בפי' דה"ל דשכירות לא קני מדין חצר והדבר תימה דזה מוסכם לכ"ע שהרי נהי דבסוגיין דקדושין אזלא דהא דר"ג מדין אגב מ"מ בפ"ק דמציעא לדעת ר"פ דס"ל דדעת אחרת מקנה לא בעינן משתמר לדעתו הא דר"ג מדין חצר הוא ואעפ"י שהוא שכירות אלא שסוגיא דקדושין אזלא מדין אגב משום דלא קי"ל כר"פ ואפילו אם נפשך לומר ליישב הא דדעת בעל העיטור ז"ל כר"פ דבדעת האחרת מקנה לא בעי' משתמרת לדעתו וכמו שפסק הרא"ש ז"ל בפסקיו שם בפ"ק דמציעא וכי היכי דלא תקשי לן סתמא דתלמודא דסוגיא דקדושין דמשמע דמדין אגב הוא הא דר"ג מפ' הוא ז"ל דה"ט דנייד תלמודא הכא מלפרש הענין מדין חצר מפני דס"ל לסתמא דתלמודא דשכירות לא קנה מדין חצר ולא מטעם דלא קי"ל כר"פ ס"ס עדיין ק' דבפ' הזורק (דף ע"ז ע"ב) גבי ההוא גברא דזרק גיטא לדביתהו ואזל גיטא ונפל בפיסלא וכו' וכן בדע"ט ע"א גבי מתני' היתה עומד' על ראש הגג וכו' מפורש בהדיא דחצר שאול קנה מדין חצר וכ"ש שכירות אשר ע"כ נלע"ד דודאי הר"ב העיטור אזיל ומודה דודאי שכירות יש לו דין חצר לקנות בו בס' כ"ע אלא שלדעתו בעינן שיהא מושכר ללוקח מקדמת דנא קודם שיביא הפירות שם שאם היה מושכר מקודם והביא המשכיר המטלטלין לתוכו קנה מדין חצר אבל אם בא להשכיר החצר ושיקנה המטלטל' כא' בהא הוא דאמר הרב דלא קני אלא מדין אגב דאיהו ס"ל דמדין חצר לא משכחת לה שיקנה בבת אתת דבהדי דקונה החצר לא מצי לקנות המטלטלין אלא בגמר קנין החצר דאיך יקנה המטלטלין בלא גמר קנין החצר כיון שעיקר קנייתו הוא ע"י שיהא חצרו ואין לומר לדעתו דנהי דבבת אחת אינו קונה ליקני ליה החצר בתר דגמר קנייתו ולמה בעי' לדין אגב דס"ל להרב דאפילו אם היה מושכר מקודם והביא הפירות שם ולא אמר באותה שעה דלקני ל"ק אע"ג דבתר הכי אומר לו דלקני ליה רשותו מכיון דאפשר דאיהו ס"ל כס' הרמב"ם הנז' דחצר המושכר ברשות בעלים לקנות בו כחצרו שאינו מושכר וא"כ נמצא דבהניח המטלטלין שם שלא ע"ד לקנותם עדיין ברשותו של מוכר קיימי וסתם קנין בעינן הוצאה מרשות לרשות ולפי' אפילו דא"ל בתר הכי דלקני ל"ק דמה הוצאה מרשות לרשות איכא דברשותו של מוכר הוו קיימי וברשותו השתא קיימי וכמ"ש הר"ב מחנה אפרים ז"ל לדעת הרמב"ם דאם היתה ביתו של לוקח מושכרת למוכר והיו המטלטלים שם מקודם דלא קנה מהאי טעמא דליכא הוצאה מרשות לרשות וה"ה הכא וע"כ ס"ל להר"ב העיטור ז"ל דאפילו במקנה השכירות והמטלטלין כאחד ל"ק כיון דבבת אחת לא אפשר כדי שיהא שם הוצאה מרשות לרשות דעד השתא הוה קאים בקרקע שלו לגוף ופירות והשתא יצא מרשותו לפירות וגם אחר גמר קנין החצר ל"ק דליכא הוצאה מרשות לרשות ואל