נאות יעקב חלק ב עג

זכיה קי"ל הקונה במטלט' כשוכר את מקומם. וכה"ג אמרו במציעא גבי מעשה דר"ג שאמר מעשר ראשון נתון ליהושע ומקומו מושכר לו ודעת רב פפא שם בסוגיין דמדין חצר נגעו בה וכן דעת הר"מ בהדיא בפ"ג מה' מכירה וכ"פ גבי גט בר"פ ה' מה' גירושין וז"ל זרק לה הגט בחצרה כיון שהיה קנוי לה או שכור או שאול ה"ז מגורשת ואע"ג דהרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' שכירות כתב הזבל שבחצר אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אעפ"י שהוא שכור ביד אחרים דנראה דשוכר לא חשיב חצרו לקנות לו כלל והדבר ק' דמ"ש משוכר את מקומו וכמו שהשיג עליו הראב"ד ז"ל שם וכתב דאי אגידה ליה לשוכר כדידיה דמי וקניא ליה מידי דהוה אשוכר את מקומו דע"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דודאי חצר שהוא מושכר לאחרים יש לו דין חצר לקנות בו בין לבעל החצר בין לשוכר ובכן כשיש דעת אחרת מקנה אם רוצה להקנות לבעל החצר שפיר קני ליה חצרו ואם רוצה להקנות לשוכר קני ליה כיון דאית ליה קנין פירות בחצר ומ"מ כח בעל החצר עדיף טפי כיון דיש לו גוף ופרי לאחר זמן ולפי' בהפקר דליכא דעת אחרת מקנה קונה בעל החצר ולא השוכר

אמנם דעת הראב"ד ז"ל דשכירות ליומיה ממכר הוי ואין לבעל החצר רשות לקנות לו כלל ואפי' בדעת אחרת מקנה שרוצה להקנות לבעל החצר לא קנה וכמ"ש הר"ב מחנה אפרים ז"ל בה' קנין חצר (סי' ג') שכתב שם דראובן שקנה חפץ משמעון והניחו לו שמעון בבית לוי שהיה של ראובן המושכרת ללוי אם קנה ראובן מדין חצרו דלכאורה נראה דדבר זה תלוי במחלוק' הנז' דהרמב"ם והר"א אלא שראיתי שם שכתב וז"ל ואל תקשי לך מ"ש הר"מ ז"ל בפ"ג מה' מכירה וז"ל לפי' אם היה ביתו של לוקח מושכר למוכר לא תקנו חכמים משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח ומשנתן את הדמים נקנה המקח ולפי דעת הר"מ ז"ל אמאי צריך נתינת דמים בלא דמים תקנה ליה רשותו ואעפ"י שהוא מושכר ביד אחרים וכמ"ש כאן לאו קושיא הוא דכל הקנאה בעי הוצאה מרשות לרשות והכא כיון שהיה שכורה למוכר עדיין לא יצאו מרשותו אבל כשהם ברשות מוכר והשכיר לו מקומם כבר יצאו מרשות מוכר לרשות לוקח כיון שהקרקע יצא מרשותו לחצאין לענין פירותיו עכ"ל ולפי זה תמה על מ"ש מהרי"ט ז"ל בתשו' שהבין שאפי' אם היתה ביתו של לוקח מושכר למוכר קנה הלוקח החפץ מדין חצר לדעת הר"מ ולעד"נ דאין מדברי הר"מ שום הכרח לדחות דברי מהרי"ט ז"ל דמה שהצריך הר"מ לנתינת הדמים דמשמע דבלא דמים לא קני ליה רשות היינו משום דהא קי"ל כר"י דס"ל דמשיכה הוי מדרבנן ודבר תורה מעות קונות דוקא ומפני שלא יאמר המוכר נשרפו חטיך בעליה תקנו משיכה וכדאמרי' בפ' הזהב והתוס' ז"ל הקשו שם דנבעי תרווייהו מעות ומשיכה ותרצו שתקנו דמשיכה לחודא קניא כדי שלא יאמר הלוקח נשרפו חטיך וכו' וא"כ כיון שאמרו בגמ' דפ' הזהב גבי היתה ביתו של לוקח מושכרת ביד מוכר דקונה כלא משיכה דטעמא מאי תקנו רבנן משיכה גזרה שמא יאמרו נשרפו חטיך הכא ברשותיה נינהו אי נפלה דליקה באונס איהו טרח ומציל אם כן ה"ה נמי שאפילו שנאמר לדעת הר"מ שקונה הלוקח מדין חצרו עכ"ז בעינן שיתן את הדמים דטעמא דתקנו רבנן משיכה לחודא בלא דמים דקני משום שלא יאמר הלוקח נשרפו חטיך והכא כיון דברשותיה דמוכר הוו טרח ומציל וא"כ חזר כדין לדין תורה דבעינן דמים

הן אמת דסוף סוף ק' להרמב"ם ז"ל לפי דעת מהרי"ט ז"ל דסוגיין בפ' הזהב דנקט טעמא כיון דמתרמיא דליקה לוקח גופיה טרח ומציל לה דמשמע בהדיא דלאו מדין חצר נגע בה וכמו שנראה מדברי רש"י ז"ל שם אשר ע"כ נראה לע"ד לומר דה"ט דהיתה ביתו של לוקח מושכרת למוכר שלא קנה הלוקח מדין רשותו מפני דלא חשיב חצר משתמרת לדעתו של לוקח כיון שהוא מושכר למוכר ואדעתיה דמוכר משתמרת ולדעת הר"מ אפילו בדעת אחרת מקנה בעינן חצר המשתמרת לדעת הלוקח וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' זכיה ומיירי הכא לדעת הרמב"ם ז"ל שאין הלוקח דר עמו בחצר וכמ"ש מרן הב"י ז"ל בח"מ (סי' קצ"ח) משם רבינו ירוחם שכתב דלדעת הרמב"ם הך דינא דהיתה ביתו של לוקח מושכרת למוכר מיירי אפילו אינו דר הלוקח עמו בחצר ובכן לא חשיב חצר המשתמרת לדעתו של לוקח ומ"ש הרמב"ם ז"ל בה' שכירות הזבל שבחצר של בעה"ב התם מיירי שהבעה"ב דר עמו שם בבית א' בחצר זה דהשתא חשיב משתמרת לדעתו או מיירי דבעה"ב עשאו לשוכר שלוחו שישמור בעדו החצר וכיון דשליחותיה קא עביד חשיב משתמרת לדעתו וכמ"ש בשי' מקובצת למציעא בסוגיין ולפי"ז אין שום תמיהא על מהרי"ט ז"ל שמה שדן הרב ז"ל בתשובה לדעת הר"מ היינו בנדון שלפניו שהלוקח השאילו מקום בביתו להניח חפץ של מוכר מקדמת דנא ובזה הוא דכתב הרב דקנה ללוקח מדין חצר לדעת הרמב"ם כיון שמשתמרת לדעתו של לוקח הוא

והנה בין לדעת מהרי"ט ז"ל ובין לדעת הר"ב מחנה אפרים ז"ל נראה פשוט דאם היה ביתו של לוקח מושכר למוכר ולא היו המטלטלין הנקנין מתחלה שם אלא בשעת הקנין הביא המוכר שם בביתו כדי שיקנה לו רשותו לכ"ע לדעת הר"מ קני ליה רשותו דהא איכא הוצאה מרשות לרשות דמתחלה היו המטלטלים בידו או ברשותו הקנוי לו לגמרי ועכשיו יצאו מרשותו לרשות שאין הגוף קנוי לו הנה כי כן איכא למידק לדעת הר"מ מהא דאמרי' בר"פ הזורק הזורק גט לאשתו והיה בתוך ביתה או בתוך חצרה דפרי' חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני דגיטה וחצרה באין כא' ולפי דעת הרמב"ם ז"ל מאי קושיא הא בנכסי מלוג אין לבעל אלא פירות ולא בגוף כלל והו"ל כשוכר בעלמא כיון דגוף החצר הוא של האשה. שוב ראיתי דל"ק מידי שהרי כתבו התוס' בפ' ח"ה (דף ק' ע"ב) ד"ה במתנה קנתה וכו' וז"ל ואומר ר"ת דאין תלוי באכילת פירות למקרי חצרה דהא רבא סבר כר"ל דקנין כירות לאו כקנין הגוף דמי ומה שיש לבעל פירות אינו מפקיע כח האשה שהגוף שלה ומתגרשת שפיר אלא בהא תליא מלתא דלא מקרי חצרה לענין זכיה אלא כשמוכרת ונותנת וקיים ע"כ