נאות יעקב חלק ב ע

נשים ועוד דלא אסר קרא לכלול כי אם בבא לגמור הענין בכתיבה לא בדברים שבע"פ שאינן עיקר הקדושין והכסף הניתן לה הוא העיקר

אמנם יש לתמוה על זה מהא דאמרינן במכילתא פ' משפטים ופסקה הרמב"ם בפ"ד מה' עבדים לענין יעוד וז"ל ואינו מיעד שתים כא' שנאמר אשר לו יעדה ע"כ והכונה שלא יכלול לב' בדבור א' הרי אתם פ' ופ' מקודשות לי וא"כ אמאי לא נילף מינה לסתם קדושי כסף שלא יכלול ב' בדבור א'. ועוד שהרי אמרי' בפ"ק דקדושין (דף י' ע"ב ובדף ט"ז ע"א) דמדכתיב אם אחרת יקח לו ילפינן דהקישה הכתוב לאחרת יע"ש ועפ"י זה הק' התוס' ז"ל שם (דף ד' ע"א) ד"ה מעיקרא דל"ל ג"ש דקיחה קיחה ללמוד קדושי כסף נילף מהקישא שהקשו לאמה העבריה מואם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת דמה אמה נקנית בכסף אף אשה נקנית בכסף ע"כ יע"ש וא"כ נהי דלפי האמת לא ילפינן קדושי כסף מאמה מ"מ נילף מהקישא דמה אמה עבריה אינו מייעד ב' כא' אף אחרת שאר נשים נמי אינו מקדש ב' נשים בדבור א' ועכ"צ לומר דלפי תלמודא דידן ליתא להאי דרשה דיעדה וביעוד נמי מייעד ב' כא' ובכן יש לתמוה על הרמב"ם שפסקה. ובלאו הכי יש להקשות להרמב"ם איך פסקה להלכה דהא כפי דרכו שכתבנו לעיל דס"ל בההיא דאין משקין ב' סוטות כא' דפליגי ת"ק ור"י דלת"ק לא דרשינן מקרא דוהשקה במפיק אותה ולא את חברתה כי אם משום דאיכא טעמא דלבה גס בה ור"י ס"ל דדרשינן ליה אפי' בלא שום טעמא ומשום הכי פסק דאדם מפר לב' נשים כא' דקי"ל כרבנן דס"ל דבלי טעמא לא דרשינן אותה וא"כ הך ברייתא דדריש אשר לו יעדה דמדכתיב במפיק משמע אותה ולא את חברתה ע"כ ר"י היא שהרי מאי טעמא איכא לומר דאינו מייעד ב' כא' דלרבנן ודאי לא דרשינן ליה כיון דליכא טעמא וא"כ איך פסקה הרמב"ם הפך ההיא דפסק דמפר לב' נשיו והכל צ"ע

סימן יא טלי שטר קדושיך מעל גבי ק קע מה דינו ומה משפטו

שורש דין זה פשוט לענין גט דטלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני מדכתיב ונתן בידה שינתו מיד אל יד וכדאמרינן בכמה דוכתין וא' מהן בפרק הזורק (דף ע"ח ע"א) עלה דמתני' דכנסי שט"ח זה וכו' ודין זה מוסכם מכל הפוסקים דודאי טלי גיטך מע"ג קרקע אינה מגורשת כלל והגט בטל מן התורה וקודם שאבא לדין ש"ק אשר לפנינו מה דינו ומה משפטו ראיתי לעמוד ולבאר פרטי דין זה דטלי וכו' אשר ממנו ניקח לנ"ד ש"ק. והנה גרסינן בפ' הזורק (דף ע"ז) ההוא ש"מ שכתב גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא ולא אספי' ליתנו לה למחר תקף ליה עלמא אתו לקמיה דרבא א"ל זילו א"ל לקנייה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב גיטא ביה ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח וכו'. נמצינו למדין מהאי סוגיא דבנותן הגט בחצרו והקנה לה החצר דמגורשת ולא חשיב טלי גיטך מע"ג קרקע כיון דבא הגט מרשותו לרשותה דונתן בידה לאו דוקא אלא העיקר שיבא הגט מרשותו לרשותה ולא יהיה הפסק רשות מעת שיצא הגט מרשותו עד שיבא לרשותה וכמו שכתבו התוס' שם בד"ה ותיזיל איהי וכו' יע"ש וי"ל אם נתן הגט בחצרו וא"ל טלי גיטך מחצרי אי מהני דלכאורה נראה דל"ש מהא דמקנה החצר דהכא נמי מרשותו לידה הוא בא ואין הפסק רשות כלל. אבל נראה דזה אינו שהרי בסוגיין דפ' הזורק אמרינן גבי מצאתו מאחוריו קראתו והרי הוא גיטה וכו' דמיירי בששלפתו מאחוריו ופריך שלפתו נמי הא בעי' ונתן בידה ולא שתקח מעצמה וליכא ומכאן למדו הפוסקים ז"ל שאם היתה ידו פתוחה והגט מונחת בו ואמר טלי גיטך מידי לא הוי גט דנהי דבא הגט מידו לידה מ"מ לאו מכח הבעל אתי לידה וא"כ דון מינה ואוקי באתרין דמכ"ש אם אמר לה טלי מחצרי דלא מהני דלא עדיף חצרו מידו ואע"ג דבמקנה החצר מהני אעפ"י שבשעה שהיה חצירה לא היה שם נתינת הבעל ועכשיו מחמת ההקנאה והחזקה שהיא עושה נעשה הנתינה ולא קרינן ביה ונתן ולא שתקח מעצמה י"ל דשאני הכא דכיון דבא הגט מרשותו לרשותה ונתן בידה קרינן ביה כיון דע"י נתינתו של בעל הגט בחצר בעוד חצירו נמצא בא לתוך חצירה כשמקנהו לה ולעיקר הגעת הגט בחצר שע"י מתגרשת היא אינה עושה כלום וממילא בהקנאת החצר נמצא הגט בחצירה מכח נתינתו של בעל מקדמת דנא. ומה שהאשה עושה מעשה ההקנאה לקנות החצר לא חשיב שלקחתו מעצמה שאין זה אלא כמי שמכנת ידיה כדי שיתן לה הגט דשפיר קרינן ונתן דלא הקפיד הכתוב אלא על עיקר מציאותו של גט לתוך ידה או לתוך חצירה שיהיה מכח הבעל וכמו כן ע"י קניית' מכנת יד חדשה כדי לקנות בה גיטה ולא קניית החצר הוא תכלית הנתינה כי אם מציאותו של גט בתוך החצר ובמציאותו היא לא עשתה כלום כי אם ע"י נתינת הבעל הראשונה לא כן בנ"ד שהיא נוטלת בעצמה מהחצר דעיקר חלות הגט ותכליתו שהוא ע"י הגעתו לידה הוא ע"י עצמה ונתינת הבעל לאו כלום הוא כיון שנמצא שאינה מתגרשת ממציאותו של גט בחצר ולא קרינן ביה ונתן וכן נראה פשוט לענין דינא דטלי גיטך מחצרי לא מהני ועוד יש להביא ראיה ממאי דאמרינן בגיטין (דף כ"ד ע"א) דפריך שם למאי דמוקי תלמודא דא"ל כי מטית התם אתנחיה אארעא ושקליה א"ה הוי טלי גיטך מע"ג קרקע ואם איתא דטול גט מחצרי מהני אמאי לא מוקי תלמודא דמיירי דאמר לה כי מטית התם אתנחיה בחצרי שיש לי שם ושקליה משם ולא חשיב טלי גיטך כיון שבא מרשותו לרשותה וכן נראה מדברי הרא"ש בפסקיו בפ' הזורק (סימן ב') וז"ל ורשב"ם פי' שהגט וכו' מותר לטלטל אלא שלא היו יכולים להביאו אצל החולה דרך רשות הרבים והשיג עליו הרא"ש וז"ל ול"נ שהרי היה יכול לעשות שליח וילך שם ויתן את הגט וכו' ע"כ ואם איתא דטול גט מחצרי מהני למה ליה להרא"ש ז"ל להשיג עליו מטעם שיעשה שליח הולכה עדיפא מינה הול"ל שתלך היא עצמה ע"י אמירתו של בעל ותטול הגט משם ומדלא תפס הרא"ש ז"ל לרשב"ם ז"ל מהאי טעמא נראה בהדיא