נאות יעקב חלק ב סב

גט דלישנא דהרי את מותרת לכל אדם מהני ואלו בשחרור כתב לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם ל"מ וקאמר דלשון דא"מ לכל אדם שורשו הוא מל' כריתות הכתוב בתורה ולא התפיסה התורה כריתות אלא בערוה שיש בה הויה דאגידה ביה מחמת הויה וע"כ א"ש לשנא דהרי את מותרת שמתיר וכורת מאי דאגידה ביה לא כן בשפחה דנהי דבעודה שפחה אסורה לב"ח מ"מ הרי היא מותרת לעבדים ואף לבן חורין לא אסירא מחמת שום הויה כי ממון אית ליה גבה ולא שום אישות ומש"ה לא שייך לישנא דמתיר וכורת וקרוב לזה ראיתי שפי' הר"ב שדה יהושע ע"ש. ובכן לעד"נ הפך הר"ב תוי"ט דודאי ר"י פליג ארישא והוא הדין אסיפא ובעינן ודין בשחרורי עבדים ובכל נוסחי הראשונים בשטר שחרור כתוב לישנא דודין ובכן א"ש דמאי דלא אמרו בברייתא הנז' ולר"י שנו ש"ע וגיטין בד' היינו משום דאיתיה בש"ק וכמו שכתב הריטב"א וכל מלתא דאיתיה בש"ק לא קתני

סימן י מי שרוצה לקדש ב' נשים וכתב כשטר א' אתם פ' ופ' מקודשות לי, וכן ב' שרוצים לקדש אשה וכתבו בדרך כלל אתם פ' ופ' מקודשות לנו פלוני לפ' ופ' לפ' מה דינו ומשפטו

שורש דין זה איתא לענין גט בפ' המגרש (דף פ"ז ע"א) עלה דתנן ה' שכתבו כלל בתוך הגט איש פ' מגרש לפ' ופ' לפ' והעדים מלמטה כולם כשרים וינתן לכל א' וא' היה כותב טופס לכל א' וא' והעדים מלמטה את שהעדים נקראים עמו כשר ואתמר עלה היכי דמי כלל והיכי דמי טופס אמרי' זמן א' לכולן זהו כלל זמן לכל א' וא' זהו טופס ור"ל א' אפי' זמן א' לכולן נמי זהו טופס אלא היכי דמי כלל דכתב אנו פ' ופ' גרשנו נשותינו פ' ופ' וכו' אח"ל רבינא לרב אשי לר"ל דאמר היכי דמי כלל דכתוב אנו פ' ופ' גרשנו נשותינו פו"פ נמצאו ב' נשים מתגרשות בגט א' והתורה אמרה לה לה ולא לה ולחברתה ומשני דהדר כתב פ' גרש לפו"פ לפ' ע"כ. מפורש יוצא מסוגיין לענין גט דה' שכתבו אנו פ' ופ' גרשנו נשותינו וכו' ולא חזרו לפורטן או שכתב לגרש לב' נשיו אתם פ' ופ' מגורשות הרי הגט בטל מן התורה ואין שום אחד מהם מגורשת דהתורה אמרה וכתב לה לה ולא לה ולחברתה ואע"ג דהאי וכתב לה איצטריך לומר לכתיבה לשמה כמו שמפורש בפ' כל הגט י"ל דתרתי ילפינן מיניה דמשמעותיה דוכתב לה מורה שיכתוב לשמה וגם לה ולא לה ולחברתה וכיוצא לזה מצינו לענין אחר בפ"י דנדרים (דף ע"ג) דאיבעיא לן התם בעל מהו שיפר לב' נשיו כאחת אותה דוקא או לאו דוקא ופשיט רבינא דאותה דוקא ואינו מפר לב' נשיו כאחת דאותה ולא אותה ואת חברתה ואמרינן עוד שם בפי"א דנדרים (דף פ"ו ע"ב) נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו נדרה בתו וסבור שנדרה אשתו הר"ז יחזור ויפר למימרא דאותה דוקא הוא ופי' רש"י והר"ן ז"ל שם דיניא אותה דוקא הוא דכיון דכתיב אותה משמע שיפר לשם אותה שנדרה ולא שיטעה באשה אחרת ע"כ הרי דאף דקרא דיניא אותה איצטריך להפרה שתהא לשם הנודרת עכ"ז דרשינן מיניה אותה ולא לה ולחברתה והר"ן ז"ל בסוגיין ה"ב כ' דהאי דינא דקתני דבעינן הפרה לשמה ה"ה דהקמה נמי בעינן לשמה ואע"ג דאותה בהפרה כתיב ולא בהקמה הא אית קרא כדכתיב והחריש לה אביה בהקמה דכאותה דמי לדרוש לה לשמה ובכן כי היכי דפשיט לעיל דבעל א"מ ב' נשיו כאחת דאותה דוקא ה"נ בהקמה אינו מקיים לב' נשיו כא' דלה דוקא הרי מפורש מדברי הר"ן ז"ל דמלשון לה איכא למדרש לשמה ולה ולא לה ולחברתה

ואין לדחות דהתינח לדעת הר"ן ושאר פוסקים דפשיט רבינא אותה דוקא ואינו מפר לב' נשיו כא' אבל לדעת הרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ה מה' נדרים דהבעל מפר לב' נשיו כא' דס"ל דפשיט רבינא דאותה לאו דוקא הרי לפי זה לא ממעטינן מאותה אלא הפרה שלא לשמה דאף לדעת הרמב"ם י"ל ממנה דשפיר ילפינן ב' ממשמעות וכתב לה דאל"כ איך מייתי רבינא לפשוט בעיין מההיא דתניא אין משקין שתי סוטות כא' וכו' דכפי דעת הרמב"ם פשיט רבינא דהך דינא הויא פלוגתא דת"ק ור"י וכמו שכתבו המפרשים ואמאי נימא דהכא גבי נדר כ"ע מודו דאותה לאו דוקא לענין הפרה לב' נשיו כא' כיון דהא איצטריך ללמד הפרה לשמה

אשר עפי"ז י"ל לדעת הרמב"ם דפסק דמפר לב' נשיו כא' וטעמו משום דפסק כת"ק דההיא ברייתא דסוטה דאע"ג דבפ"ק דסוטה נראה דלת"ק נמי דריש אותה היינו דוקא משום דאיכא טעמא דלבה גס בחברתה אבל כל דליכא טעמא למלתא כי הא דמפר לב' נשיו כא' לא דריש ת"ק אותה למעט וכמו שכתב הר"ב ל"מ ז"ל שם בפרקין יע"ש דמ"ש הכא לענין גט דדרשינן לה ולא לה ולחברתה מגזרת הכתוב בלי שום טעמא לכ"ע ומ"ש הכא דלא דרשי' הכי לא בקרא דיניא אותה דהפרה ולא בקרא דאם יחריש לה דהקמה למעט אותה ואת חברתה בלי שום טעמא. באופן דלכ"ע למדנו מסוגיין דנדרים דשפיר דרשינן ב' מקרא דוכתב לה, הן אמת דראיתי להתוס' בפ"ב דגיטין (דף כ"א ע"ב) עלה דאמרי' בגמ' ורבנן האי וכתב מאי עבדי ליה מבעי ליה בכתיבה מתגרשת ולא בכסף דכתבו וז"ל בכתיבה מתגרשת תרי וכתב לה כתיב א' דרשי' וכתב לה לשמה ומוכתב אחרינא דרשינן בכתיבה מתגרשת וא"מ בכסף ומלה לה ולא לה ולחברתה. ולפי זה יש ליישב מה שהקשינו לדעת הרמב"ם ז"ל דמ"ש הכא דדרשינן לה ולא לה ולחברתה בלי שום טעמא די"ל דשאני הכא דממעטינן מקרא יתירא דוכתב לה ב' דאייתר לן קרא לדין זה לא כן התם באותה ולה דהפרה והקמה דליכא קרא יתירה ולפי סברת הרמב"ם יש ליישב דברי התוס' שכתבו דלה ולא לה ולחברתה מקרא יתירה דוכתב לה ב' דרשינן ליה. והדבר ק' דמ"ש הכא דבעי' קרא יתירא ומ"ש התם גבי נדר דדרשינן ממשמעות יניא אותה ולא אותה ואת חברתה וגם הפרה לשמה. ולפי ס' הרמב"ם א"ש דאינהו סברי כס' הרמב"ם ז"ל דקי"ל כת"ק דלא דריש אותה כי אם בדאיכא טעמא ומש"ה בעינן קרא יתירה ועיין במה שאכתוב עוד לקמן בזה