נאות יעקב חלק ב סא

כשאין שם עדי חתימה כשיאמר אותו בע"פ סגי

אמנם ראיתי להריטב"א ז"ל בחי' בפ"ק דקדושין בסוגין דידים שא"מ שכתב וז"ל וכל היכא שאינו כתוב בגט ודין אף על פי שאמר כן בשעת נתינת הגט לא מהני דמילי דצריכא לגיטא צריך שיהיו כתובים דאי לא בדבורא בעלמא מגרש לה ולא הוי גיטא וכן נראה מסתימות הפוסקים דל"מ בשיאמר בפני ע"מ ודין ואפי' בשאין שם ע"ח וצ"ל דמאן דס"ל הכי ס"ל כמ"ד דאפי' לר"מ לא בעינן מוכיח מתוכו וכמ"ש הר"ן בר"פ פ"ה משם הרמב"ן וכן כתב הריטב"א בחי' שם יע"ש ולדידהו ע"כ צ"ל (דמטעם ידים שא"מ הויין ידים) הוא דבלאו הכי לאו סיפור כריתות הוא ולא משום מוכיח מתוכו הוא אבל לע"ד דדעת הרמב"ם כמ"ש

דבר הלמד מענינו לענין הדין דרוב הפוסקים מצריכים לכתיבת ודין מטעם דבעיא דלא אפשטא הוא ואזלינן לחומרא ולדעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א בעינן שיכתבנו מטעם דקי"ל כר"י. והן עתה חל עלינו חובת ביאור לענין שטר קדושין מה דינו אם צריך שיכתוב ודין לגלות דעתו שבשטר מקדשה ולא בדבור או לא צריך. ונראה פשוט דצריך דמאי שנא מגט דבעינן גילוי דעת וכ"כ הריטב"א ז"ל בהדיא בחי' בפ"ק דקדושין בסוגיין הנז' בסוף דבריו וז"ל וכן הבין במקדש בשטר דבעי' דלכתוב ודין ואע"ג דאמר לה בדבורא בעלמא ל"מ שכ"ז שאינו נכתב בו אינו בתורת שטר ע"כ הרי בהדיא דש"ק שוה לגט בזה ובש"ק חזר הריטב"א ללמדנו זה דאמירת בע"פ ל"מ הפך מה שכת' לדעת הרמב"ם ז"ל

הן אמת דמצד דאיתיה להך דינא בש"ק יש להביא ראיה בדבריו מההיא דאמרי' בפ' האיש מקדש (דף מ"ח ע"א) דפריך שם תלמודא למ"ד המקדש במלוה א"מ נימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר"מ אומר אינה מקודשת ור"א אמר מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת ומסיק דהכא במ"ע כגון שקדשה בשטר קדושין שאין עליו עדים ור"מ לטעמיה דס"ל דע"ח כרתי ור"א לטעמיה דע"מ כרתי ורבנן מספקא להו אי ע"מ או ע"ח כרתי ואם איתא אמאי לא משני תלמודא דמיירי דמקדש בשטר שאין כתוב בו ודין דלר"מ דסבר דעדי חתימה כרתי ובעי מוכיח מתוכו אפי' שאמר בע"פ התקדשי לי בשטר א"מ ולר"א דס"ל דע"מ כרתי ולא בעי מוכיח מתוכו כיון דאמר בע"פ בפני ע"מ התקדשי לי בשטר הרי גילה דעתו שבשטר מקדשה ולא בדיבור ולרבנן מספקא להו אי ע"מ כרתי או ע"ח כרתי ולפי"ז דייקא לישנא דברייתא דנקט התקדשי לי בשטר להודיע טעמו של ר"א דמכשיר מטעם דבמאמרו בע"פ הרי גילה דעתו שבשטר מקדשה דאל"כ אפי' ר"א מודה דא"מ כיון דעכ"פ בעי הוכחה או בע"פ או בכתב שבשטר מקדשה לא כן בכל האוקימתות דאיקום שם תלמודא דלא דייקא האי לישנא דהתקדשי דלמא נקט לישנא דהמקדש אומר ולא אמר המקדש בשטר וכו' אבל לפי דעת הריטב"א דס"ל דבע"פ אינו מועיל אפי' לר"א א"ש מאי דלא משני תלמודא הכי

הן אמת דעדיין ק' דלפי דברי הריטב"א ז"ל דאיתיה להך דינא בש"ק אעאי לא משני תלמודא שם דמיירי בשטר שאין כתוב ודין בתוכו ופליגי ר"מ ור"א בפלוגתא דרבנן ור"י דר"מ סובר דידום שא"מ לא הויין ידים כר"י ומשו"ה כיון דלא כתב ודין א"מ ור"א ס"ל דהויין ידים כרבנן דהתם ולא מצריך ודין כלל ורבנן דהכא מספקא להו אי בעי ודין או לא וי"ל ודוק. ויש להביא ראיה לדברי הריטב"א דס"ל דבשטר קדושין איכא דין ודין מסוגיין דפ"ק דגיטין בשלשה דברים שוו גיטין לשחרורי עבדים ולדברי ר"מ בארבע וכו' ופריך תלמודא ותו ליכא והא איכא לשמה ומחובר ומסיק כי קתני מלתא דליתיה בקדושין מלתא דאיתיה בקדושין לא קתני ואם איתא דהך דינא דודין ליתא בש"ק אמאי לא קתני בברייתא ולדברי ר"י דאמר דצריך שיכתוב ודין שוו בארבע דצריך שיכתוב ודין בשניהם לגלות דעתו שבשטר שחרור משחררו ולא בדבור וכמו שנקט הברייתא וכדברי ר"מ בארבע

הן אמת דאעיקרא דמלתא מנלן דבשטר שחרור בעינן ודין דאדרבא מפשט מתני' דהמגרש נראה דלא הצריך ר"י ודין אלא בגט אשה ולא בגט שחרור שהרי ר"י פליג ארישא ולא אסיפא דקתני גופו של גט שחרור הרי את בת חורין הרי את לעצמך ולא דבר ר"י להצריך ודין וכן ראיתי להר"ב תוס' י"ט ז"ל דמתני' שדקדק כן ותמה על הענין דמ"ש מגט אשה כיון דגמרינן לה לה מאשה. ולעד"נ לומר דהא דלא פליג ר"י אסיפא דג"ש אינו הכרח לומר דלא בעינן ודין בג"ש דכיון דעיקר טעמא דר"י הוא משום דידים שא"מ ל"ה ידים וחיישי' דלמא בדבור קא מגרשה מ"ש גבי שחרור דלא לבעי אלא פליג ארישא וה"ה אסיפא דכל דחד טעמא אית להו אינו צריך שיפרש התנא וכן מצינו בפ' האיש מקדש (דף מ"ט) דכל רישא וסיפא דטעם א' יש להם אמרי' דתנא פליג ארישא וה"ה אסיפא ומחמת פשיטותו אין צורך לתנא שיפרש שיחותיו בסיפא נמי יע"ש

והרב הנז' כתב שם וז"ל ותימא דלא פליג ר"י בהא נמי דשחרור בשלמא לסוגיין דנדרים דמשמע דידים מוכיחות דבעי ר"י היינו דלכתוב מינאי להוכיח שמגרשה ממנו א"ש דבלשון בת חורין מוכח שאינ משועבדת עוד עכ"ל ודבריו אינם מובנים כלל דמה שנראה הוא דמינאי דבעי ר"י היינו להוכיח שמלבד שמתירה לכל אדם מגרשה ממנו נמי ומש"ה אתי ליה שפיר דלא פליג ר"י בש"ע וזה אינו דטעמא דמינאי הוא להוכיח שהוא המגרש והוא המדבר עמה דברי כריתות ולא אחר כמבואר בסוגיין דנדרים דקאמר ע"כ ל"ק רבנן התם אלא בגט דחזקה שאין אדם מגרש אשת חבירו ואם כדבריו ז"ל מה יושיענו חזקה זאת. עוד כתב הרב ז"ל שם דמדברי הירושלמי גבי מתני' כר' דלא פליג ר"י אסיפא דאמרינן בירושלמי ר' אחא אמר כריתות לא התפיסה התורה שם כריתות אלא ערוה שיש בה הויה ע"כ ופי' הרב שם דר"א אתא למימר טעמא למה ל"פ ר"י אסיפא וקאמר שלא התפיסה התורה שם כריתות אלא ערוה שיש בה הויה שצריך שיכרות דבורו משא"כ בשחרור ולע"ד אין פירושו סובל דברי הירושלמי כלל אלא הכוונה פשוטה לר"א לומר ליישב דמ"ש גבי