נאות יעקב חלק ב נט

דר"י דבעינן מינאי היינו משום דאל"כ אינו מוכיח מתוכו שהוא המגרשה והמדבר עמה בסיפור כריתות. ותמיה מילתא דהאיך אפשר לומר דבמנאי פליגי מהאי טעמא דהא קי"ל דצריך לכתוב בגט שם האיש ושם האשה והוי מתורף הגט ואם לא כתבן הגט בטל מן התורה וכמו שכתב הר"ן ז"ל בפ' המביא תניין גבי ההוא גברא דעל לבי כנשתא שקל ס"ת ויהב לדביתהו וכו' וז"ל פי' משום ספר כריתות וא"א לספירת כריתות אלא א"כ כתב שמו ושמה ושם עירו ושם עירה ודאי מדרבנן הוא דמדאורייתא לא בעינן אלא שמו ושמה כדי שיהא נראה שהוא בינו לבינה דבלאו הכי לא מקרי כריתות כלל עכ"ל וכן נראה בהגהות אשרי שם יע"ש וכ"כ בהדיא בשלטי הגבורים בפ' הזורק גבי שינה שמו ושמה בשה ריא"ז יע"ש וכיון שכן אפי' לא כתוב מנאי מוכחא מלתא ודאי דאיהו מגרש לה והיכי בעי ר"י מנאי דהא שמו נכתב בההוא גיטא וודאי הוא מגרש לה ואף למאן דס"ל דשם האיש ושם האשה בגט לענין הלכה א"א מדרבנן ולכתחלה וכמ"ש המרדכי' בר"פ כל הגט בשם ר' יואל יע"ש ק' דהיינו דוקא למאי דקי"ל כר"א דע"מ כרתי ולא בעינן מוכיח מתוכו אבל לר"מ דעדי חתימה כרתי ובעינן מוכיח מתוכו ודאי דשם האיש והאשה הוו מדאורייתא וכמו שנראה מדבריו שם ובכן איך אפשר לומר לר"י דבעי מנאי להוכיח דהוא מגרשה כיון דלר"י אמרי' ברפ"ק דגיטין דס"ל דע"ח וע"מ כרתי ובכן ע"כ דס"ל דבעינן שם האיש ושם האשה מן התורה ואינהו מוכחו דאיהו מגרשה

שוב ראיתי להרשב"א בחי' לנדרים שעמד בתמיהא הלזו ותי' הוא ז"ל דב' סוגיאות הללו מוכיחות זו לזו ובתרתי פליגי בודין ובמנאי דר"י סבר דאי לא כתב ודין אמרי' בדבורא גירשה וכיון שכן אפי' כתב ודין וכתב ביה שמיה אכתי לא מוכחא מילתא דאיהו מגרש לה בגיטא וה"ק אנא פ' פטר ותרך אנתתי בדבורא בעלמא ודין דיהוי ליכי ס"ת מאיש אחר ולא ממני הלכך צריך לכתוב ודין ומנאי ורבנן סברי דמנאי נמי ל"צ דאין אדם מגרש אשת חבירו שאינו כתוב בגט וכיון שכן אף ודין לא בעינן דחזקה דגיטא לאו לראיה עכ"ד. ודבריו תמוהים דא"כ העיקר מאי דמצריך ר"י מנאי היינו להחזיק ודין שכתב ולהוכיח דאיהו מגרש לה בגט ולא בדבור ולא אחר א"כ מי הכנסנו לומר דרבנן פליגי אפי' בהך סברא דר"י דבעי מנאי מטעמא דס"ל דלא בעינן ידים מוכיחות הא אינהו ס"ל דמעיקרא לא בעינן ודין וא"כ ממילא לא בעינן מינאי ואיך אפשר לומר דרבנן פליגי אמנאי מטעם דלא בעי ידים מוכיחות ללא צורך כיון דאינהו סברי דלא בעינן ודין כלל וצ"ע

והנה לענין הלכה כמאן פסקינן כרבנן דלא בעי ודין או כר"י איבעיא לן בסוגיין דפ"ה איבעיא להו אי בעינן ודין או לא ובעא למיפשטא מהא דרב דאתקין בגיטא איך אנא פלניא וכו' ולא איפשיט והר"ן ז"ל בסוגיין דהמגרש ובסוגיין דנדרים כתב וז"ל ואיכא מ"ד דכיון דפליגי רבנן עליה דר"י במנאי קי"ל כרבנן דל"ב מנאי דיחיד ורבים הלכה כרבים ואע"ג דקי"ל כרבא דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים הא אמרינן דאפי' לרבא בגט ל"ב ידים מוכיחות ואיהו דאמר אפי' לרבנן הלכך מנאי לא בעי ודין בעינן דבפ"ה איבעיא לן אי בעינן ודין או לא ולא איפשטא כיון דרבנן בתלמודא מספקא להו אית לן למינקט לחומרא דאפשר דמסתבר טעמא דר"י בודין ממאי דמסתבר במנאי. וי"ל דאיך א"ל דדוקא בודין דאבעיא נקטי' לחומרא ובמנאי דלא מבעיא לן בתלמודא לא בעינן הרי כתבנו לעיל לדעת הר"ן דע"כ צ"ל דלסוגיין דנדרים לא אסיק אדעתיה דתלמודא דמאי דלא בעינן ודין לרבנן היינו משום דס"ל דידים שא"מ הויין ידים מטעם דהא ודאי פשיטא דאין לך מוכיח גדול מזה דבגיטא קא מגרש דחזקה לא כתבי אינשי גיטא לראיה ואילו במאי דפליגי במנאי אסי אדעתיה דתלמודא דחשיב ידים שא"מ ואף תלמודא ל נחית לפרושי אליבא דרבנן דלא בעי ודין מחמת פשיטותו וא"כ נמצא דיותר מסתבר לומר דבלא ודין הויין ידים מוכיחות ממאי דמסתבר במנאי וא"כ איך אפשר לומר דתלמודא מבעיא ליה בודין אי מסתבר טעמיה דר"י דס"ל דלא הוי מוכיח ובמנאי פשיטא ליה דלא מסתבר טעמיה כלפי לייא ואדרבא י"ל דתלמודא מבעיא בודין וכ"ש במנאי. ולענין הלכה רוב הפוסקים ז"ל ס"ל כס' הר"ן דכיון דבעיא לא אפשטא נקטינן לחומרא ובעינן ודין מספיקא

והרשב"א ז"ל בפ"ה בסוג' בחי' עלה בהסכמה דמפשט דב' הסוגיאות אלו נראה דחולקות זו בזו דבנדרים אזלא סוגיא דפליגי במנאי והכא אזלא סוגיא דפליגי בודין ובנדרים נראה דלא פליגי רבנן ור"י אי ידים שאינן מוכיחות הויין ידים דלכ"ע לא הויין ידים ובגט שאני והכא נראה דטעמייהו דרבנן הוא משום דס"ל דידים שא"מ הויין ידים ומשו"ה כתב דסוגיין במקומה היא העיקרית ועיקר פלוגתייהו בודין וקי"ל כר"י דבעינן ודין דהא קי"ל כרבא דידים שא"מ ל"ה ידים ואע"ג דאבעיא הכא ולא אפשטא לית לן בה יע"ש. וי"ל שמדברי הרשב"א בחי' לנדרים בסוגיין נראה בהדיא דס"ל דב' סוגיאות אלו כל א' מגלה את חברתה וגם לענין דינא כתב דבעי' ודין כיון דבעיא לא אפשטא ונקטי' לחומרא ולא משום דקי"ל כר"י וכן נראה מדבריו ממ"ש בחי' לקדושין בפ"ק גבי הא דאמר שמואל נתן לה ואמר לה הרי את מקודשת וכו' יע"ש וצריך עיון

והרמב"ם ז"ל בפי' המשניות בפ' המגרש כתב וז"ל ור"י אומר אעפ"י שגוף הגט הרי את מותרת לכל אדם צריך שיכתוב ודין והלכה כר"י ע"כ מפורש בדבריו דפוסק כר"י וכן נראה מדברי ה"ה בפ"ד מה' גירושין דעל מה שהביא הרמב"ם בנוסח הגט ודין כתב פלוגתא דרבנן ור"י ופסקו הרמב"ן והרשב"א דקי"ל כר"י ומדלא פי' עוד דעת הרמב"ם ז"ל מהו נראה דס"ל דדעתו כדעת הרשב"א וכמו שנראה מפי' המשנה וכן דקדק הר"ב ל"מ ז"ל מדברי ה"ה ז"ל. ואיכא למידק ע"ז שהרי הר"מ בפ"א מה' גירושין כתב גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם דנראה בהדיא דפוסק כרבנן וכדעת הר"ן בדעת הרמב"ם וכבר עמדו בזה הר"ב ל"מ ושאר אחרונים ז"ל ויישבו הענין הלא בספרותם ולע"ד המעט אין ישובן עולה כהוגן כמבואר למעיין