נאות יעקב חלק ב נח

בשטר א' אי לאו טעמא דמיעטיה קרא דלה ולא להברחה ש"ד אעפ"י שאינו זוכה כל א' וא' בכל גוף השטר ומדלא מוקמי דאיירי בהכי ש"מ דס"ל להר"ן ז"ל דבכה"ג אפי' שמזכה גוף השטר מתנה לעבד ל"מ מכיון דכפי דרכו נמצא משחרר בשטר שנכתב חציו במגילה א' וחציו במגילה אחרת דכיון דאינו משתחרר אם לא בשתיהם דהא בלא הא לא סגיא הרי מעשה שטר מתנה חציו בגוף שטר שחרור

הן אמת דמתחלה דברי הר"ן ז"ל שכתב ואע"ג ששטר סבירו מוכיח וכו' הרי הוא משתחרר בשטר שלא זכה בו נראה דאמאי נקט טעמא מפני שלא זכה בו דמשמע דאם זכה כגון שמזכה הב' שטרות לאחר שיזכו שניהם בכל כ' השטרות בשותפות שפיר דמי תיפוק ליה דאפי' זכה בו ל"מ מטעם ס' א' אמ"ר ולא ב' וג ספרים. ואפשר דקושטא דמלתא נקט דסתמא מיירי תלמודא בדלא זכה ב' השטרות שיהיה חלק לב' אכל לענין הדין אפשר לומר דס"ל דאפי' זכה לב' ל"מ מטעם האמור וכמו שדקדקנו מסוף דבריו ויגיד עליו ריעו וע"כ צ"ל הכי דאל"כ תקשי להר"ן ז"ל דאמאי לא משני תלמודא ברומיא דברייתות הא והא בחצי וחצי וברייתא קמייתא דקנו מיירי שזכה לב' שיהיה חלק לכל או"א בב' וברייתא בתרייתא דל"ק מיירי בשלא זכה לב' כ"א בשל חבירו ומדלא משני תלמודא הכי ש"מ דחצי חצי בכל גונא ל"ק והיינו טעמא משום דחשיב ספרים הרבה כמ"ש. אמנם לענין ש"ק עדיין לא ידענו מה דינו דלו יהיה דאיתיה להך דינא בש"ע כבר כתבנו דלא קתני התם אלא מלתא דמתנייא בפי' במתני' אבל לעד"נ דכיון דאתקש הויה ליציאה לגמרי אתקש דבש"ק נמי פסלינן ספרים הרכה דמאי שנא מדין מחובר ולשמה דאיתיה בש"ק לכ"ע וצ"ת

סימן ט אי בעינן שיגלה דעתו בתוך השטר דבשטר מקדשה ולא בדיבור כמו בגט שצריך שיכתוב ודין דיהוי וכו'

שורש דין זה מפורש לענין גט בגיטין (דף פ"ה ע"א) דהוי פלוגתא דרבנן ור"י דתנן התם גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר"י אומר ודין דיהוי ליכי מינאי וכו' ואמרינן בגמ' התם דבהא קמפלגי דרבנן סברין ידים שאינן מוכיחות הויין ידים ואע"ג דלא כתב לה ודין מוכחא מלתא דבהאי גיטא קא מגרש לה ור"י סבר ידים שאינן מוכיחות לא הוויין ידים וטעמא דכתב לה ודין דמוכחא מילתא דבהאי גיטא קא מגרש לה אבל לא כתב לה ודין אמרינן בדבור גירשה ושטרא ראיה בעלמא. מפורש יוצא מסוגיין דעיקר פלוגתייהו דר"י ורבנן הוא אי בעינן שיכתוב ודין או לא

אמנם ברפ"ק דנדרים נראה דפלוגתייהו דר"י ורבנן אי בעינן שיכתוב מינאי להוכיח ממנו שהבעל אומר לאשתו הרי את מותרת לכל אדם ולא קאמר לה אינש דעלמא או"ל בעינן דאמרינן התם אתמר ידים שאינן מוכיחות אביי אמר הויין ידים ורבא אמר לא הויין ידים ופריך לימא בפלוגתא דר"י ורבנן קא מפלגי דתנן גופו של גט וכו' ומשני ורבא אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחוא אלא גבי גט דאין אדם מגרש את אשת חבירו וכו' ולכאורה נראה כסוגיאות הפוכות וכבר עמדו עליהן הראשונים ז"ל דהתוס' בסוגיין דהמגרש והר"ן שם ובסוגיין דנדרים כתבו דלאו קושיא דב' סוגיאות הללו כל א' מגלה את חברתה דבתרתי פליגי ובנדרים מפרשי פלוגתייהו במינאי ובסוגיין דגיטין מפרשי פלוגתייהו בודין עכ"ל והכונה לומר דב' סוגיות הללו כל אחד סומכת אחברתה דבנדרים מאי דהוצרך תלמודא לפרש דפלוגתייהו להקשות לאביי ורבא דהיינו במינאי מייתי וה"ה דפליגי נמי בודין והואיל ועיקר הסוגיין אינה עיקרא לפרש פלוגתייהו כי אם להקשות לרבא סמך אחברתה. אך יש לדקדק דאם איתא דלסוגיין דנדרים נמי פליגי בודין א"כ מאי משני תלמודא אליביה דרבא דאמר לר' אנא דאמרי וכו' משום דאין אדם מגרש אשת חבירו דהתינח במאי דפליגי במינאי אבל למאי דפליגי בודין מא"ל הרי פלוגתייהו בודין אם ידים מוכיחות הויין ידים או"ל וכמו שנראה בהדיא מסוגיין דהמגרש דעיקר פלוגתייהו בהכי וי"ל דהא ודאי צ"ל דאעיקרא דמלתא לא פריך תלמודא לימא כתנאי אלא במאי דפליגי במינאי ולא אסיק אדעתיה דתלמודא הך חזקה דאין אדם מגרש אשת חבירו אבל במאי דפליגי בודין לא אסיק אדעתיה דטעמא דרבנן הוא משום דס"ל דידים שאינן מוכיחות הויין ידים דהא ודאי אין לך ידים מוכיחות מאלו דודאי דעתו לגרשה בגט דחזקה אין אדם טורח לכתוב גט לראיה בעלמא ובהא פליגי רבנן ור"י דלרבנן בלא כתיבת ודין הויין ידים מוכיחות ור"י סבר לא הויין ידים מוכיחות ומשום הכי לא חש תלמודא כי אם לשנויי במאי דפליגי במינאי ובכן ע"כ צ"ל דמאי דאמרי' בסוגיין דהמגרש רבנן סברי ידים שאינם מוכיחות הויין ידים ור"י סבר לא הויין ידים היינו דוקא בענין זה דגט דכתיבת הגט ונתינתו הויין לרבנן ידים מוכיחות דחזקה דאין אדם טורח וכותב גט לראיה בעלמא ולאו אידים שא"מ מעלמא קאי דודאי אזלי ומודו רבנן דבידים שאינן מוכיחות לגמרי לא הויין ידים ומאי דקרי להו תלמודא ידים שא"מ ולא אמרו הכי רבנן סברי בלא ודין הויין ידים מוכיחות לר"י לא הויין ידים מוכיחות היינו משום דכל שמלשון הגט עצמו אינו נראה דבגט מגרשה ואינו מוכיח כלל כי אם מצד הענין דחזקה שאין אדם טורח וכותב לראיה מוכיח שבגט מגרשה קרי ליה תלמודא ידים שאינן מוכיחות וכ"כ הר"ן בסוגיין דנדרים עלה דקאמר תלמודא א"ל רבא ע"כ ל"ק רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט וכו' דנקט תלמודא הך לישנא דרבנן לא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט אפי' לרבא דקאמר דלרבנן הויין ידים מוכיחות דחזקה אין אדם מגרש אשת חבירו משום דכיון דהלשון אינו מוכיח מצד עצמו כי אם מצד הענין הרי הידים עצמם שא"מ מקרי יע"ש. נמצא דלפי דעת התוס' והר"ן ז"ל ושאר פוסקים ס"ל דב' סוגיאות הללו אינן חולקות דלב' בתרתי פליגי במינאי ובודין

והנה המתבאר מסוגיין דנדרים והמפרשים היא דטעמא