נאות יעקב חלק ב ה

לאשה שאמרה דחציפא לה מילתא להתקדש עצמה מדין הנאת כסף בש"פ ושהיא רוצה שיתן לה ממון לפי כבודה ולמאי דחדית לן קרא דין שטר קדושין מתרצת היא להתקדש עצמה אפילו בש"פ כיון דמדין שטר מתקדשת ולא מדין הנאה דמטייא לידה ועוד נפקא מינה טובא למ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' אישות דהאומר לאשה הרי את מקודשת ע"מ שתחזירי לי הדינר שאני מקדשך אינה מקודשת שהרי אם אינה מחזרת אותו לא קיימה התנאי ואם מחזרת אותו הרי אינה נהנית בו ע"כ וכתב הר"ן ז"ל בפ"ק דקדושין דדעת הרמ"ב דבקדושין מתנה ע"מ להחזיר אינה מקודשת מן התורה דומיא דחליפין דאנן בעינן הנאה קיימת וליכא ודלא כמ"ד דטעמא הוי משום גזרה דחליפין יע"ש והא ודאי דהך דינא ליתיה אלא בקדושי כסף דטעמא משום הנאה וליכא אבל בשטר קדושין דאינה מתקדשת מדין הנאה אלא בנתינה מתקדשת אה"נ דאם התנה ע"מ להחזיר דמקודשת ויחזיר כדקי"ל גבי גט בפ' המביא תנין (דף כ"א) דאם אמר ע"מ להחזיר מגורשת ותחזיר וא"כ נפקא מינה טובא מדין שטר קדושין למתנה ואומר ע"מ להחזיר דאי מדין כסף א"מ ומדין שטר מקודשת כדין גט

ועוד נפקותא אחריתי איכא במ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' אישות דין ט"ו דהאיש העושה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש וכו' והשיג עליו הראב"ד דלא נאמר זה אלא בשליח הולכה דגט דלא בעינן עדים דגיטו מוכיח עליו אבל בקדושין צריך עדים דאין דבר שבערוה פחות מב' כיון שאין מוכיח שעשהו שליח דכסף הקדושין מאן לימא לן דהוי המקדש ולא מהשליח עצמו ולפי ס' הראב"ד הלזו ודאי דאזיל ומודה בעושה שליח לקדש בשטר קדושין דאין צריך עדים מכיון דשטר קדושין שבידו מוכיח עליו כדאמרי' בגט וא"כ נפקא מינה מדין שטר קדושין למקדש ע"י שליח בשטר ועשהו שלא בעדים דאי לאו דין שטר אינה מקדושת מדין כסף כמה שיש שטר בידו חתום בעדים אין שום הוכחה שהמקדש נתנו אע"פ שיתקיים בחותמיו דודאי לא מזויף הוא דעדיין איכא למיחש דבפקדון יהביה ניהלי' ודוקא לגבי גט לא חיישינן להכי דלא עביד איני' דמפקיד גיטו לאחר דמתיירא שמא ילך ויגרשנה לא כן הכא דאינו מתיירא מהכי כיון דליכא דין שטר קדושין בעולם אכן מדחדית לן רחמנא דין שטר קדושין מקודשת אפילו שלא בעדים דשטרו מוכיח עליו דודאי המקדש שלחו דאל"כ שטרו מאי בעי בידו דלמזויף ל"ח דיתקיים בחותמיו ולפקדון לא חיישינן דלא עביד איניש דמפקיד שטרו ביד אחרים קודם שיגמר בדעתו אם יקדשנה דמתיירא שמא יקדשנה

ועוד נפקא מינה למ"ש תוס' רי"ד בר"פ האיש המקדש דשליח קדושין אינו יכול לעשות שליח אחר תחתיו משום דמילי נינהו שאמר לו לקדש אכה ומילי לא ממסרן לשליח ואפילו אם מסר לו שום חפץ לקדש ל"ד לגט שהגט הוא דבר המגרש שאם נאבד הגט אין כח בשליח לגרשה בגט אחר אבל חפץ הקדושין שמסר לו אם נאבדו יכול לקדשה משלו נמצא דעיקר השליחות מילי היו ולא ממסרן לשליח עכ"ד ולפי ס' זו אם עשהו שליח לקדש בשטר יכול לעשות שליח אחר תחתיו כגט כיון דעיקר השליחות הוא השטר שבידו וא"כ נפקא מינה לשליח שעשה שליח דאי מדין כסף אינה מקודשת דמילי נינהו ול"מ לשליח ומדין שטר קדושין מקודשת כיון דלא הוו מילי וצ"ע

ועוד גרסי' בירושלמי שם סמוך ונראה ללשון הנזכר תני כן מעשה בא לפני ר' והכשיר בשטר הדא דתימר בשטר שאינה יפה פרוטה אבל בשטר שיפה פרוטה ככסף הוי ולכאורה פי' הירושלמי הוי הכי דמעשה היה לפני ר' באשה א' שנתקדשה בשטר והיו קצת מהחכמים מגמגמים בשטר שהיה בו איזה פיסול ורבי הכשירו וע"ז קאמר הדא דתימר בשטר שאינו יפה פרוטה וכו' כלומר בזה קאמר דהכשיר רבי דאילו בש"פ מה צריך להכשירו של ר' אפילו שהיה בשטר גמגום דפסול תיפוק ליה דמקודשת מדין הכסף דהמקדש בשטר דעתייהו נמי אניירא. ברם ראיתי להרי"ף ז"ל בריש פ"ק דקדושין שהביא הירושלמי הנז' וכתב הר"ן ז"ל שם ולא ידעתי למה הביאו אם ללמד דבשטר לא בעיא ש"פ זו בידינו הוא מהברייתא וכו' ואין לומר דמהא ילפינן מאי דאמרי' אף ע"פ שאין בו ש"פ דאי איתא דבעינן שיהא בו ש"פ תיפוק ליה מדין כסף וכו' כיון דבעינן שיתנהו לה היינו כסף וכו' עכ"ד

וי"ל דכפי דבריו צריך לומר דמאי דקאמר הירושלמי הדא דתימר קאי אמתני' דהאשה נקנית בשטר ועלה קאמר הדא דתימא בשטר שאינו יפה פרוטה כלומר הדא דתימא דשטר קדושין כשר הוא אפי' בשטר שאינו ש"פ אבל אם תאמר שהדין הוא בשטר ש"פ תיפוק ליה דכסף הוא וזה אינו דמלבד דהלשון אבל דקאמר דחוק הוא דאי בש"פ ככסף הוא הול"ל עוד זאת יתירה דפשטא דירושלמי נראה דקאי אמאי דקאמר לעיל מינה מעשה בא לפני רבי והכשיר בשטר וכיון שכן לא אפשר להתפרש אלא כמו שכתב וכמו שכתב הר"ן ז"ל עצמו בסוף דבריו. ועוד דעיקר ראיה זו דקאמר דמהא ילפינן דאע"פ שאין בו ש"פ דתיפוק ליה מדין דכסף היא מפורשת בירושלמי שלאחר זה שהביאנו לעיל ואם כוונת הרי"ף לזה היה לו להביא הך ירושלמי שהוא מפורש בהדיא

סימן ב שטר קדושין שכתבו על איסור הנאה מה דינו

גרסי' בגיטין (דף כ' ע"א) גופא שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר וכו' אלמא הלכתא כוותיה ודין זה פסקוהו כל הפוסקים בלי שום חולק כלל ולענין שטר קדושין לא נתבאר בגמרא מה דינו. ולכאורה נראה כיון דקי"ל דש"ק איתיה אפילו בפחות מש"פ מטעמא דלאו בהנאה מתקדשת אלא בראיה דאית ביה מתקדשת ה"נ באיסורי הנאה מקודשת מהאי טעמא אלא דלזה יש לבעל הדין לחלוק ולומר דשאני פחות מש"פ דחזיא לאצטרופי לא כן באיסורי הנאה דלא חזי לכלום כדאמרי' בסוגיין שם

ברם עדיין י"ל דכיון דאתקש הויה ליציאה מהקישה דויצאה והיתה לגמרי אתקש וכשם דלגבי גט כשר באיסורי