נאות יעקב חלק ב ד

ופסק הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' פסולי המוקדשין דהויא ספק פסולה ומ"ש מסיכה ונתינה דאע"ג דמשונים הם וסיכה לחוד ונתינה לחוד כדכתיב דב' אזהרות הם ואע"ג דלא כתיבי בחד קרא אמרי' דהוקשו אהדדי ומ"ש גבי שימה ונתינה דמנתה דכתיבי בחד קרא דמהראוי לומר דאע"ג דשמן לחוד ולבונה לחוד דהוקשו אהדדי ובשימה נמי בעי' בכזית

והנה ראיתי להתוס' ז"ל שם שכתבו וז"ל מי בעי' שימה וכו' בפ"ק דכריתות פליגי ר"י ור"מ גבי שמן המשחה דר"מ סבר על בשר אדם לא יסך וכתיב וכו' מה סיכה כ"ש אף נתינה כ"ש ור"י סבר ילפינן מנתינה דעלמא והשתא הך בעיא דהכא ניחא לתרוייהו דאפילו לר"מ דיליף התם משום דנתינה וסיכה בחדא מלתא כתיבי אלא שזה כתוב באזהרה וזה בעונש ואפילו לר"י דלא יליף התם דילמא הכא מודה כיון דנתינה ושימה כתיבי בחד קרא וכו' ע"כ דבריו

ותמהני על דבריהם דכאן גלו דעתייהו בפי' דאזלי בשיטה זו לומר דסיכה ונתינה דא ודא אחת היא ומשום הכי כתבו דסיכה ונתינה בחדא מלתא כתיבי כלומר דחדא אזהרה היא וכתיב בה לשון סיכה וכתי' בה לשון נתינה ואין הפרש בניהם כלל אלא שזה באזהרה וזה בעונש והא ליתא דכבר הוכחנו דתרתי מילי נינהו. ועוד ק"ל על מ"ש דבעינין דהכא ניחא לתרווייהו דאפשר לומר דהכא מודה ר"מ ואפשר לומר דר"י מודה הכא דח"כ אעיקרא דמלתא אמאי פשיט לן דנתינה דלבונה בכזית ולא מבעיא לן לומר דאפשר דאפילו ר"מ מודה הכא דלא ילפינן נתינה משימה כמו נתינה מסיכה ולא מנתינה דעלמא או"ד אפילו ר"י מודה הכא דלא ילפינן או דפלוגתייהו נמי שייכא הכא וקי"ל כר"י ומשום הכי נתינה דהכא בכזית וא"כ מאי קמיבעיא ליה לתלמודא עוד אי ילפינן שימה מנתינה כיון דעיקרא דמלתא פשיטא ליה מאי דפשיטא ליה בנתינה

ואילולי דברי התוס' ז"ל פשטא דסוגיין אפשר לומר דהכי אזלא דהא ודאי פשיטא ליה לתלמודא לר"מ נתינה דהכא כנתינה דשמן המשחה דיליף מסיכה אע"ג דתרתי מילי נינהו והכי נמי הכא אלא דאמרי' דהך נתינה בכזית כר"י דקי"ל כוותיה דיליף מנתינה דעלמא ולא יליף מסיכה אמנם הא קא מבעיא ליה אי מקשינן שימה לנתינה דאפשר דאפילו ר"י מודה הכא דל"ק ר"י אלא דלא ילפי נתינה מסיכה לאפוקא לנתינה ממשמעותא דילפינן מעלמא דסתם נתינה בכזית אבל שימה דהכא דהוי סתם דליכא שום ילפותא למימר דהוי בכ"ש מודה ר"י דמקשי' שימה לנתינה או"ד ל"ש. אמנם כפי דעת הרמב"ם ז"ל דר"י יליף סיכה מנתינה הדרן לקושייתינו דהרי מוכח בהדיא דר"י נתינה לא יליף מסוכה משום דאית ליה בנין אב דעלמא דסתם בכזית אבל סיכה יליף מנתינה ואע"ג דלא כתיבי בחד קרא וא"כ כ"ש הכא דשימה ונתינה כתיבי בחד קרא ולדידיה נמי סיכה ונתינה בתרתי מילי נינהו ואמאי לא יליף מהתם ובשלמא לס' הראב"ד דס"ל דלא יליף סיכה מנתינה ר"י אין שום קושיא דאמאי לא יליף תלמודא מהתם איפכא דלא ילפי' סיכה מנתינה כמו סיכה דלא ילפינן מנתינה דאפשר לומר דשאני התם דלא כתיבי בחד קרא לא כן בשימה ונתינה דבחד קרא כתיבי דאפשר דאזיל ומודה ר"י דילפינן שימה מנתינה אכן לס' הרמב"ם ז"ל קשה

איך שיהיה נחזור למאי דאתאן עלה דנמצינו למדין מדברי מרן הקדוש דס"ל דלשון סיכה דברייתא בדווקא וא"כ הדרא קושיא לדוכתין דגבי מלכים וכהנים קתני לשון סיכה ובהא אפילו ר"י מודה דמחייב. וכבר עלה ע"ד לומר דהא ודאי לר"י דמפטר במו"כ בנתינה מדיוקא דעל זר ה"ה דס"ל הכי בסיכה כיון דר"י מקיש סיכה לנתינה לענין כזית ולהכי אתקש לומר דלא מחייב אסיכה אלא זר מעיקרו והא דעל בשר אדם כל אדם במשמע לא משמע ליה מכיון דגלי לן קרא בנתינה איפכא וע"כ אתי שפיר לישנא דהסך דנקט בברייתא ור"ח דקאמר קמיה רבא הוא דיצא לדון בדבר חדש דלא כר"י בהא דס"ל דילפינן סיכה מנתינה לענין מו"כ אלא ס"ל דאסיכה מחייבי מו"כ כיון דגלי לן קרא גבי סיכה על בשר אדם כל אדם במשמע ופליגא דר"י וכיון דר"ח תני לה קמיה דרבה ורבה קבלה מיניה מוכח דהלכתא כוותיה ושאני בין נתינה דכתיב בה על זר לסיכה דכתיב בה אדם ופסקה הרמב"ם ז"ל להלכתא

אשר עפי"ז יתיישבו נמי דברי התוס' אשר אנו דנין בהן דשפיר כתבו דמדסיכה הויא נתינה ואפקיה בלשון נתינה אתא לומר דבעינן כזית דהא כיון דלר"י לא שאני לן בין נתינה לסיכה לענין דינא כלל א"כ אמאי לא נקט קרא הכל בלשון סיכה דתרווייהו נתינה וסיכה משתמע מינה ומדשינה קרא ונקט בלשון נתינה ש"מ דבעינן כזית כנתינה דעלמא

ברם כ"ז איננו שוה לי דמלבד דמצד עצמו הענין דחוק לומר דר"י ס"ל דילפינן סיכה מנתינה לענין מו"כ דא"כ איך קבלה רבה הא דר"ח להלכתא מכיון דהוי דלא כמאן לא כר"מ ולא כר"י יתר על כן דאם איתא הכי מנ"ל לרב יוסף למימר דפלוגתייהו דר"מ ור"י הוא אפילו בנתינה ואמאי לא קאמר דבנתינה ד"ה לא בעינן זר מעיקרו וליכא ופלוגתייהו הוי בסיכה דר"מ לא יליף סיכה מנתינה מכיון דכתיב על בשר אדם ור"י יליף סיכה מנתינה ובכן אתיא הא דתני ר"ח כר"מ לא כן עכשיו דאתיא דלא כמאן והדבר צריך תלמוד

איך שיהיה נחזור לענינינו דהדבר פשוט דלענין גט ונתן דקרא אנתינת הגט קאי ולא בענין ש"פ ולכאורה נראה דמיניה ילפינן לשטר קדושין דלא בעינן ש"פ. אמנם ראיתי בירושלמי בפ"ק דקדושין דיליף לשטר קדושין דלא בעינן ש"פ מטעמא אחרינא וז"ל תני ר"ח כן לא סוף דבר שטר שהוא שוה פרוטה והלא מתקדשת היא בכל דבר שיש בו ש"פ אלא אפילו כתבו על החרס או על הנייר ונתן לה מקודשת ע"כ. נראה מדברי הירושלמי הלזה דמאי דאמרי' דשטר אע"פ שאין בו ש"פ ילפי לה מהא דאם איתא דבעיא ש"פ לישתוק קרא מדין שטר ותיפוק ליה מדין כסף. וק"ל דמה ראיה היא זו הא אפשר לומר דלעולם דבעי ש"פ ודקאמרת לשתוק קרא משטר הא ודאי נפקא מינה טובא מדין שטר לכמה דברים כמו שנבאר והיותר פשוט הוא דנפקא מינה טובא