נאות יעקב חלק ב מט

פסול כת"י הוא משום דחשיב כאין בו זמן ובש"ק לא שייך דין זמן או"ד לא מהני כלל אפי' מדאורייתא כס' הרשב"א דאין דבר שבערוה פחות מב' ומסוגיין אין שום הכרח דאפשר דכונת תלמודא דקאמר למעוטי זמן וה"ה כתב בכת"י דחד טעמא אית להו ואפשר לומר דדוקא זמן ממעט אבל כתב בכת"י איתיה בקדושין כמו בגירושין לענין דנפקן ממשנתי' דחמש עשרה נשים פוטרות כפי' הרשב"א ובכן כתב בכת"י בש"ק בטל מן התורה

אך ק' למה שנתן ר"י טעם להכשיר אפילו מדרבנן מטעם דאינו צריך זמן דתיפוק ליה דאפילו הה צריך זמן לא שייך הך פסול בש"ק דהא עיקר טעמו דפסלינן ליה בגט הוא משום דילמא יחפא על בת אחותו שיכתוב לה גט בכת"י ויקדים הזמן והא לא שייך בש"ק דאי איכא למיחש בש"ק משום בת אחותו היינו דאם קדשה לבת אחותו בשטר אי ליכא זמן אתי לחפות בת אחותו לאמר דהזנות קדם להקדושין אבל שיקדים הזמן לכתחלה בשטר מבתחילה הא ליכא למיחש ולמה יערים ויקדים הזמן על מגן או על ס' שמא תזנה תחתיו

וי"ל דס"ל לר"י ז"ל דאי בעינן זמן בש"ק הוא משום דאיכא למיחש שמא יחפה על בת אחותו או אפילו על אשה דעלמא וכגון באשה שנתקדשה לראובן ואחר הקדושין זנתה עם שמעון ואי לא בעי ש"ק זמן מצי לחפות על עצמו ועל האשה שיכתוב לה שטר קדושין בלא זמן ויתנהו בידה ויטעון ששטר קדושין שלו קדם לקדושי ראובן ואין קדושיו כלום ובכן לא קטלינן להו ואע"ג דקי"ל אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת כדרב המנונא היינו דוקא בפני הבעל אבל שלא בפני הבעל א"מ דשלא בפניו מעיזה ומעיזה ובכן שפיר יכולה למטען שקבלה קדושי' מב' שלא בפניו ואין קדושיו קדושין וע"כ שייך למימר דפסולה דכתב בכת"י איתיה בש"ק משום דילמא יכתוב בכת"י ויקדים הזמן להנצל עצמו ומשום הכי הוצרך ר"י ליתן טעם דל תקנו זמן בשטר קדושין ודו"ק

והרב הנ"י ז"ל בפ"ד אחין בת"י א' כתב דיש מרבוותא דס"ל שכתב בכת"י דלענין קדושין פסולין נינהו מדאורייתא לפי שאין דבר שבערוה פחות מב' כס' הרשב"א ויש מרבוותא דסברי דגיטין וקדו' שווין לדין זה דכת"י ומה גם דאתקש הווי' ליציאה וכתב הוא ז"ל דלפי זה כתב בכת"י בקדושין כשר מן התירה ופסול מדרבנן וי"ל דמאי קסבר אי ס"ל דטעם פסול בכת"י כס' התוס' דה"ט משום דחשיב כאין בו זמן כיון דאעיקרא דמלתא לא תקנו זמן בש" מאין הרגלים לפסול כת"י ואי סובר כטעם רש"י דהוי משום גזרה דילמא אתי לאכשורי בכת"י סופר הרי הוכחנו לעיל מסוגיין דבג' דברים שוו גיטי נשים לש"ע וכו' דכל דבר שהוא משום גזרה לא פסלינן בש"ק וראיתי להריטב"א בפ' האומר בקדושין בסוגיין דהמקדש בע"א הנז' שהביא ב' סברות הללו מהראשונים ז"ל וכתב דלמ"ד דכתב בכת"י כשר מן התורה בש"ק פסול מדרבנן מיהא הוי כדין גט דפסלוהו רבנן כיון דאפשר בעדים יע"ש ותמיהא לי דכיון דמדאורייתא שפיר הוי גט ולפי' מדרבנן ליכא שום גזרה וגדר למקום אחר איך אפשר לומר דפסלוהו רבנן משום דאפשר בעדים שהוא הצד היותר טוב ואפילו שנאמר שראוי לעשותו בעדים על צד היותר טוב לכתחילה לא בשביל זה ראוי שיפסלוהו לגמרי אפילו בדיעבד שלא תנשא לכתחילה

והרא"ש ז"ל בפסקיו בסוגיין דפ"ד אחין כתב וז"ל וזהו דקדושין למעוטי זמן ונראה דה"ה כת"י ואין עליו עדים דפסול דידיה משום זמן הוא דכת"י חשוב כעדים אלא דחיישינן שמא יקדים הזמן ויחפה על בת אחותו או משום פירי ולכך כשר בקדושין

והנה מדברי התוס' בפ"ק דקדושין ד"ט ד"ה כתב על הנייר ועל החרס וכו' נראה דס"ל דכתב בכת"י בש"ק אינו כשר אלא דאין הכרח בדבריהם אי בטל מן התורה או פסול מדרבנן דוקא שכתבו שם בשם ר"ת דהך ברייתא דכתב על החרס אתיא כר"א דאמר ע"מ כרתי ומכשיר על דבר שיכול להזדייף דאילו כר"מ לא אתיא דלדידיה ע"ח כרתי וחרס דבר שיכול להזדייף הוא ואינו מוכיח מתוך השטר ע"כ יע"ש ואם איתא דסבירא ליה לר"ת דכתב בכת"י כשר לגמרי בש"ק א"כ אמאי לא אתיא אפי' כר"מ והכא מיירי בכתב המקדש עצמו בכת"י כפשט לשון הברייתא כתב לה על הנייר וכו' דמשמע דאיהו קא כתיב ליה ומיירי באין עליו עדים ובכן שפיר אתיא כר"מ דכת"י חשיב כע"ח ואי משום דדילמא יזייף ביה לא חיישינן דכיון שאין עליו עדים כשתוציא שטר זה לפנינו ובאים להכשירו ע"כ מקיימין כתיבת השטר אם הוא כת"י של המקדש דבלאו הכי לא אפשר ואם מצינו שכל השטר כת"י המקדש הוא שוב ליכא למיחש לזיופא ומדלא ניחא ליה לר"ת לומר הכי ש"מ דס"ל דש"ק שכתב בכת"י המקדש ואין עליו עדים פסול אפי' מן התירה וברייתא קתני מקודשת או אפשר דס"ל דמדרבנן מיהו פסול כדין גט ולא מצינן לומר דהברייתא מיירי בהכי דדוחק לומר דמקודשת מן התירה קאמר

ודע דהא ודאי אין לדקדק ולומר דאמאי לא אתיא כר"מ ומיירי בכתב בכת"י ויש עליו עדים דכשר לגמרי אפי' מדרבנן ומשום זיופא ליכא דכיון דהוי כתיבתו ניכר הזיוף דהא ודאי לא אפשר דכיון דיש ע"ח עדיין לא פלטן מזיופא שהרי אפי' יזייף הכתיבה אינו ניכר דמעיקרא מהיכן ידעינן אם היתה כתיבתו של המקדש דכיון דאיכא ע"ח מע"ח אנו חיים ואין אנו מחזירין אחר הכת"י אם הוא של בעל או לא ולעולם סמכי אע"ח ואין לומר דנימא דכמו שלר"א על דבר שיכול להזדייף כשר מטעם דבגט כזה מצרכינן שיביא ע"מ ואינהו ידעי אי איכא זיופא כמו כן נמי לר"מ אף דע"מ לא מהני דבעינן מוכיח מתוכו מ"מ בהיכר כת"י של המקדש נכשיריה ואף דאיכא ע"ח אנו מצריכין שיחזרו לידע ולקיים אם הוא כתיבתו של המקדש ובכן ניכר אי איכא זיופא דהא ליתא שהרי כתב הר"ן ז"ל שם בסוגיין בפ"ק דקדושין הנז' וז"ל כתב לה על החרס וכו' הך ברייתא אתייא כר"א דאמר ע"מ כרתי וכו' ומיהו דוקא בדלית ביה עדים אבל אי אית ביה עדים אפילו לר"א פסול גזרה דילמא אתי למסמך עליו בע"ח לחודייהו דמודה ר"א במזוייף מתוכו וכו' ע"כ הרי דלר"א אי איכא עדים פסול משום דילמא אתי למסמך וכ"ר לר"מ ל"מ לאוקמא בע"ח וכתב ידו ושיחזרו אחר