נאות יעקב חלק ב מז

ומשו"ה בכתב סופר לא הצריך כתיבה לשמה כי אם חתימה לשמה לימא דקרא לא קפיד אלשמה משום חתימה כי אם משום כתיבת הגט עצמו ובכל כתיבת הגט נבעי לר"מ כתיבה לשמה

אך קשה דשם בסוגיין הנז' פריך תלמודא לר"נ מהא דתניא כשהוא כותבו כאילו הוא כותבו לשמה מאי לאו כשהוא כותבו לתורף לשמה כאילו כותבו לטופס לשמה ומשני כשהוא חותמו לשמה כאילו הוא כותבו לשמה ע"כ והדבר ק' דאמאי דחיק' תלמודא לשנויי ולומר דהתנא מכנה לחתימה בלשון כתיבה בענין כזה דאיכא למיטעי בלישניה ולומר דהכונה כשה א כותבו כאילו חותמו לשמה או כשכותבו לתורף כאילו כותבו לטופס ומהראוי היה לפרש שיחותיו התנא חותמו כאילו כותבו אף דבעלמא קרינן לחתימה בלשון כתיבה ועוד דלישנא דכשהוא כותבו לא בא מדוקדק דהכי הוו"ל כתיבתו לשמה כאילו כתיבתו לשמה ואמאי ל"ק תלמודא דה"ק כשהוא כותבו כלומר כשהבעל כותבו לתורף לשמה כאילו כותבו לתופס לשמה ואתיא אפי' כר"מ דבכתיבה של בעל דבמקום חתימה קאי בעי' לשמה מיהו דוקא התורף בעי לשמה דהוא עיקר הגט ולא הטופס, עוד ק"ל לעיקר הדין דלר"מ חתימת יד הבעל חשיבה כעדים מההיא דאמרי' בריש פרק כל הגט עלה דאמרי' במתני' כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה אמ"ר זאת אומרת ב' יוסף בן שמעון הדרי' בעיר א' מוציאין שט"ח על אחרי' א"ל אביי אלא מעתה רישא דקתני שמי כשמך פסול לגרש בו ב' הוא דלא מצי מגרש הא א' מצי מגרש ביה הא אמרי' ולא אחרים יכולי' להוציא עליהם שט"ח אלא מאי אית לך למימר בע"מ ור"א היא דאמר ע"מ כרתי הכא נמי בע"מ ור"א היא ע"כ ואם איתא מאי ראיה מייתי אביי מרישא לומר דמתני' ר"א הא נימא דרישא דקתני שמי כשמך הראשון מצי מגרש מיירי בגט שחתמו עליו עדים וגם חתם בו הבעל בכת"י להוציא הגט מידי ספק שמא כתבו יוסף בן שמעון השני ונתנו לה ובכן ליכא לספוקי שמא כתבו אחר ששמו כשמו ונתנו לה כדי שתתגרש דחתימתו יוכיח וליכא למימר דאחר כתבו לגרש את אשתו והחתים מלבד הב' העדים גם ליוסף ב"ש הב' לעד ג' בדרך ערמה כדי ליתן ביד אשת חברו שתתגרש דהא ודאי ליכא למיחש דכיון דמן הדין אינו צריך כי אם ב' עדים בבא לחתום עד ג' ניכר זיופו שמה שחותם לעד ג' לזה היוסף ב"ש הב' הוא להערים לגרש את אשת חברו ובכן הרי חתימתו של בעל מוכיח שהוא כתבו ונתנו לה. ולפי' אתיא מתני' כר"מ דאע"ג דלר"מ בעי מוכיח מתוך החתימה הרי חתימתו חשיב כעדי חתימה וכיון שמוכיח מתוך חתימתו סגי וא"ש כפי זה דלא נוקים לסתם מתני' דלא כר"מ דהא כל מה דאפשר לאהדורי לאוקמי ס' מתני' כר"מ מהדרינן וכדאמרי' בריש גיטין ד"ד ובסוגיא דהמביא תניין הנז"ל דדחיק תלמודא התם לאוקמי' מתני' דכל הגט שנכתב שלא לשום אשה כר"מ יע"ש וכמו שכתבו התוס' שם יע"ש

עוד יש לחקור בענין הזה דכבר העלינו לעיל שאף לר"א כתב יד הבעל חשיב כחסימת העדים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והנה הרמב"ם ברפ"ב מה' גירושין כתב וז"ל זה שנאמר בתורה וכתב לה ונתן בידה אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב וכו' וכתב ה"ה ע"ז דכל התורה שלוחו של אדם כמותו נראה מדבריו בהדיא דס"ל דוכתב דקרא אבעל קאי ומש"ה אמרינן דאי כתבו הסופר שלא בציויי הבעל ל"מ דבעי שליחותו של בעל וכן נראה בהדיא מדברי הטור בסי' ק"כ שכתב וז"ל צריך שיכתבנו הבעל דכתיב וכתב לה וכו' או שלוחו בציווי יכתבנו וכתב שם מרן צריך שיכתבנו הבעל כפשט לשון הכתוב וכתב לה או שלוחו יכתבנו בציווי דשלוחו של אדם כמותו יע"ש. וכן כתבו התוס' והרא"ש בפ' המביא תניין גבי מתני' דהכל כשרים לכתוב את הגט אפילו חש"ו בשם ר"י דס"ל דבעינן שליחות לכתיבה דוכתב דקרא אבעל קאי והם חלקו עליו בזה וסברי דלא בעיא שליחות לכתיבה דוכתב דקרא אסופר קאי יעו"ש באורך ולפי סברת האומר דכתב דקרא אבעל קאי ומש"ה בעי' שליחות א"כ מנ"ל לר"א לומר ולהכשיר גט כתוב בכתב סופר בע"מ בלא ע"ח הא כיון דוכתב דקרא אבעל קאי הרי גלי רחמנא דבעי עדות מוכיח מתוכו דומי' דכתיבתו של בעל דהוי כק' עדים ונהי דמכשירין בכתב סופר מטעם שלוחו של אדם כמותו מ"מ שלוחו דכוותיה דמשלחו בעינן דכמו שבכתיבתו של בעל איכא עדות מוכיח מתוכו כ"כ כשכותבו ע"י שליח צריך שיהיה עדות מוכיח מתוכו דהיינו שיחתמו בו ע"ח כר"מ ויש ליישב

איך שיהיה דבר הלמד מעניינו לענין הלכה בגט שכתבו הבעל בכת"י או חתמו בכת"י חשוב כק' עדים ובלא ע"ח כשר מדאורייתא לדעת הרי"ף ודעימיה ואף בלא ע"מ כלל ולדעת הרא"ש ודעימיה בגט היוצא לפנינו בלא ע"מ תלינן דכדין נמסר בע"מ ובכן נבא לענין שטר קדושין שכתבו הבעל עצמו או חתם בו ואין עליו עדים אי חשבינן ליה כע"ח או לא ולכאורה נראה פשוט דדינו שוה לגט הן מצד דאתקש הוי' ליציאה. ועוד דהך דינא דכת"י חשיב כק' עדים לאו חידוש שחדשה תורה בגיטין הוא כי אם מלתא דאתיא מסברא הוא ולענין דיני ממונות קי"ל הכי וכדתנן בפ' ג"פ הוציא עליו כת"י גובה מבעל חוב אלמא לכולהו מילי כת"י בעל הדבר כק' עדים. וא"כ ה"ה לשטר קדושין שכתבו המקדש עצמו ואין בו עדים הויא מקודשת מדאורייתא דכת"י כק' עדים דמי ולדעת הרי"ף ודעימיה אפי' נתנו בינו לבינה בלא ע"מ ולדעת הרא"ש ודעימיה בע"מ ונפקא מינה בשטר קדושין כזה כתוב בכ"י של מקדש היוצא לפנינו ואין ע"מ לפנינו דמדאורייתא מחזקינן ליה למקודשת דתלינן דמסתמא נמסר לה בע"מ

אמנם מדרבנן הוי פסול כדין גט דפסלוהו רבנן דלמא אתו לאכשורי בכת"י סופר לפי' רש"י ז"ל דהכי נמי בש"ק פסלוהו רבנן דילמא אתו לאכשורי בכת"י סופר אבל לדעת התוס' דסברי דהיינו טעמא דפסול בגט משום דחשי' כאין בו זמן כמ"ש. בש"ק לא א פסול זה כלל ואף מדרבנן כשר דהא אפסיקא הלכתא בהדיא ביבמות בפ"ד אחין דל"א דש"ק לא בעי זמן כלל יע"ש: