נאות יעקב חלק ב מא

לאו משום דס"ל דוכתב לר"א או וחתם לר"מ אבעל קאי שעליו לכותבו ולחתמו אלא היינו טעמא דוכתב או וחתם קאי לבעל ולא קאי לבעל לגמרי אלא הכונה לומר שהוא יעשה לסופר לכתוב ע"י וע"פ ציוויו או שהוא יחתום עדים בדבר ע"פ ציויו והואיל ומידה בתורה להיות מעשה כעושה כינה הכתוב הכתיבה והחתימה על הבעל אף שאיננה ע"י הבעל דעל שמו נקרא בהיות שע"פ ציוויו נעשים כמו שכתבתי לעיל שכן דרך ב"א לכנות הכתיבה והחתימה על בעל הדבר המצוה לעשותה וס"ל לר"י דבעינן דין שליחות לכתיבה וחתימה אף דלא רמי רחמנא שום מצוה לעשותה ע"י הבעל דמדשינה לן קרא ודיברה תורה כלשון ב"א שמכנין הכתיבה והחתימה על בעל הדבר ולא קאמר קרא בפי' ויצוה לכתוב או לחתום ש"מ דקפיד רחמנא שהציווי שיצוה הבעל לכתוב או לחתום יהיה על האופן שיחשב כאילו הוא כותבו או חותמו אף שאין עליו לכותבו ולחותמו ובכן ע"כ צ"ל דבעי' שיצוה לכתוב ע"י מי שהוא בר שליחות באופן שכתיבה יחשב לאיש ההוא כאילו הוא כותבו וחותמו לאפוקי חש"ו וכיוצא דלאו בני שליחות נינהו ובכן נמצא דעיקר קרא לענין גט היינו שיכתבהו הסופר ע"פ ציוויו ומעולם לא רמי חיובא על הבעל לכותבו וא"כ א"ש לר"פ דמצריך בש"ק מדעת שניהם דיליף מהקישה דמה יציאה בעינן ציווי הבעל מגזירת הכתוב ה"נ בהויה ומה התם בעינן דעת מקנה אף הכא בעינן דעה מקנה שהיא האשה דשפיר אפשר למילף תרתי כיון דעיקר דין גירושין אינו אלא על הציווי ולא על המעשה שהבעל יעשה בעצמו והיינו טעמא דר"פ דיליף דבעי' דעת ב' משום דבלאו הכי חשיב מקחת את עצמה כמו"ש הרשב"א

ובכן א"ש דלר"מ נמי בעינן דעתה בחתימה בשטר קדושין אף דלא שייך חתימה בה כדי שנאמר דלבעי דעתה משום שליחות כיון דלענין גט לאו משום דעל הבעל לחתום ה א דבעינן דעתו כי אם כך היתה גזרת הכתוב שיצוה לעדים לחתום וה"ה באשה בש"ק דילפינן מיניה דהא ודאי מלתא דפשיטא הוא דלר"פ ה"ה לר"מ בעינן דעתה דחתימה והכי מפורש בסוגיין דפ' האיש מקדש (דף מ"ח ע"א) דאמרי' התם עלה דתניא התקדשי לי בשטר ר"א אומר א"מ ור"א אומר מקודשת וכו' ומוקמינן לה שקדשה בשטר שכתבו וחתמו לשמה ושלא מדעתה ופלוגתייהו בפלוגתא דרבא ור"פ דר"מ סבר כר"פ דבעינן דעתא ומשום הכי סבר דא"מ ע"כ הרי בהדיא דלר"פ לר"מ בעינן חתימה מדעתה וע"פ קוטב הקדמתינו א"ש כדכתיבנא

ובהכי נימא מה שהקשינו לעיל מההיא ד"ה שכ' כלל בתוך וכו' דלק"מ דלא רמי רחמנא מצוה על הבעל לכתוב בעצמה לכשנלמוד לומר שלא יכלול אחר עמו. וכמו כן עפי"ז תיישב אצלי מאי דהוה ק"ל למ"ד בעינן שליחות לכתיבה דא"כ לר"א איך ס"ל דע"מ כרתי בלא ע"ח הא כיון דוכתב אבעל קאי הכי קי"ל בפ' המגרש דכתיבה דבעל חשיבה חתימה לר"מ ולר"א לדעת הרי"ף דס"ל דע"מ או ע"ח כרתי וכמו שמבואר אצלנו דין זה באורך וא"כ נמצא דבהיות דרמי רחמנא חיובא על הבעל לכותבו נמצא דבכתיבתו איכא עדות מוכיח מתוך הגט ובכן נהי דיכול לכותבו ע"י שליח מ"מ דכוותיה דבעל בעיא דבכתיבתו איכא עדות מוכיח מתוך הגט וכ"כ בכותבו ע"י שליח נבעי ע"ח כי היכי דליהוי עדות מוכיח מתוכו אך ע"פ הדרך הקדי"ם ישנו מן הישוב דלכ"ע וכתב דקרא לאו אבעל קאי ממש שהוא. יכתבנו

איך שיהיה נמצינו למדין שלדעת ר"י ודעמיה דסברי דכתיבה בצווי הבעל מדין שליחות אתרבאי סוגיא אזלא כוותייהו ע"פ הדרכים הנאמרים אך למ"ד דציווי מדין לשמה אתרבאי סוגיין לא אזלא כוותייהו כלל כמ"ש לעיל והדבר צ"ת. ולענין דינא מיהא נפקא מינה בין ב' הסברות דלדעת ר"י ודעמיה ש"ק שכתבו חש"ו בין לרבינא ורבא דבעינן דעת בעל דוקא ובין לר"פ פסול בכל ענין הוי מכיון דבעינן דין שליחות וליכא ולמ"ד ציווי מדין לשמה אתרבאי כשר בגדול עומד ע"ג כדין גט

ולענין הלכה הרי"ף והרמב"ם ור"ח פסקו כר"פ ור"ש אמנם בעל ה"ג פסק כרבא ורבינא וכתבו הפוסקים זלה"ה דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא נקיטי לחומרא ואם נכתב שלא מדעתה דנין אותה ספק מקודשת.

סימן ן שטר שנכתב מדעת המקדש והמתקדשת ואח"כ חזרו בהם שניהם או אחד מהם ובטלו הקדושין אם יכול לחזור ולקדש בו

דין זה מתבאר יפה ממאי דאמרי' לענין גט בר"פ השולח דל"ב איבעיא להו חוזר ומגרש או אינו חוזר ומגרש בו ר"נ אמר חוזר ומגרש בי ורב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו והלכתא כוותיה דר"נ ופריך איני והא קי"ל הלכתא כר"י דאמר חוזרת ומשני הכי השתא התם דבור ודבור אתי דבור ומבטל דבור הכא דנהי דבטלה לשלחותיה דשליח גיטא גופיה מי קא בטיל ע"כ

והנה בדין זה נחלקו הפוסקים דאיכא מ"ד דאפי' בטל גופו של גט בפי' וכגון בגט שכתבו והיה בידו של בעל ואמר בפי' הרי הוא בטל או אחד מהלשונות השייכים בביטול גופו של גט אינו מבוטל וחוזר ומגרש בו דגט שנכתב לשמה כתקנו וישנו בעין אי אפשר שיתבטל כשם שאי אפשר לבטל ס"ת שנכתב בהכשר דהכתיבה חשיבה מעשה ולא אתי דבור ומבטל מעשה וזו היא דעת הר"ן והתוס' ז"ל כפי מה שתפסו עיקר בפ' האומר בקידושין יע"ש וכן נראה מדברי התוס' בגיטין (דף ח"י ע"ב) ד"ה שמא פיס וכו' בשם ר"מ יע"ש וכן הוא דעת הרא"ש בפסקיו בפ' השולח וכן הוא דעת הרשב"א זלה"ה בחי'

אמנם דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' גירושין הוא שאם בטל הגט בפירוש שהיה בידו ואמר גט זה בטל אינו מגרש בו לעולם והרי הוא כחרס הנשבר ואם גרש בו אינה מגורשת וכן דעת הסמ"ג עשין נ'. ויש לחקור ולהבין דלכאורה סברת הרמב"ם ודעמיה ז"ל סברה דחוקה היא דמאיזה טעם נאמר בגט שנכתב כתקנו ולשמה ובציווי הבעל וכבר נעשית מעשה הכתיבה לגמרי