נאות יעקב חלק ב מ

לשמה ושלא מדעתה דלמה ליה לתלמודא לומר כתבו לשמה הא מלתא דפשיטא דפלוגתייהו בכתבו לשמה ואין הדבר צריך לאומרו אלא הכונה לומר שאע"פ שמכתיבה שלא מדעתה נמשך דחשיב שלא לשמה אפילו כתבו בפי' לשמה הכא מיירי שכתבו לשמה ושפיר חשיב לשמה גמורה וכגון ששדכו מקודם לכן דבהכי חשיבה לשמה אפילו שלא מדעתה דכיון ששדכו מקודם להתקדש עמו קיימא ולא חיישי' שמא חזרה בה דטב למיתב טן דו וכו' וגם אין לומר דלא חשיבה לשמה מטעם דמי יימר שתתרצה להתקדש בשטר דלמא תרצה להתקדש בכסף כיון דהבעל הרי ציוה לכתוב השטר וגילה דעתו שרצונו להתקדש בשטר שוב אין להסתפק שלא יהיה חשיב לשמה דהא אם תקפיד היא להתקדש בכסף היינו משום דלימטיה לה הנאה והא ודאי כיון שהבעל רצונו לקדשה בשטר הוא יתן לה שום כסף בדרך תנאי ועיקר הקדושין יהיה בשטר וגם אין לומר דמי יימר שתרצה בכתיבה זה השטר ע"י סופר דהא ליתא דכיון דלאו עלה דידה רמיא שכר כתיבת השטר אין הדעת סובלתו שהיא תקפיד ע"ז דמה לי סופר זה ומה לי סופר אחר דכיון שהבעל נותן שכר וכדגרסי' במתני' דאין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת ב' והחתן נותן שכר א"כ לדידה יהיה הסופר מי שיהיה לא איכפת לה וכיון שכן נמצא דבהיות שם שידוכין והשופר מכוין לכתוב לשמה חשיבה לשמה אפי' שלא מדעתה כיון דמדעתיה דבעל קא כתיב ומשום הכי ס"ל לרבא ולרבינא דמקודשת וקאמר ר"פ דהיינו טעמייהו דמקשינן מבעל לבעל דמה התם דעת בעל בעינן דכתיב וכתב שהוא יכתבנו או שלוחו אף ה"ה דעת בעל בעינן דוקא דעליה דידיה רמיא כתיבת השטר או אחר בשליחותו אבל דעתה לא בעי' ור"פ ור"ש ס"ל דא"מ דאינהו סברי דממקנה למקנה מקשינן ומה התם על הבעל המקנה לכותבו או שלוחו אף הכא על האשה שהיא המקנה לכותבו או שלוחה ובכן אף ששדכו תחילה והרי איכא לשמה גמורה מ"מ כל שהוא שלח מדעתה ל"מ דבעינן שתעשה היא בפירוש שליח ידוע ולדעת ר"פ לאו דוקא דעתה אלא אף דעתו דבעל אפילו בשדכו מקודם אלא דבשדכו בעינן דעתא דידה משום שליחות ולא משום להתחשב לשמה אבל דעת הבעל אינו משום שליחות אלא משום דבלאו הכי לא חשיב לשמה דנהי דשדכו ולקדושין קיימי מ"מ הרי לא חשיב לשמה דמי יימר שירצה הבעל לקדשה בשטר ולא באחד משאר דרכי הקדושין ועוד דמי יימר שיתרצה בכתיבת זה הסופר כיון דעליה דידיה רמיא שטר השטר

והנה כי כן יצא לנו לדעת זאת דאם לא שדכו לכ"ע בעינן דעתו ודעתה דבלאו הכי לא חשיב לשמה כלל כיון דלא נודע בשעת כתיבה אי קיימי להתקדש ועפ"י זה יתישב אצלי מה שהקשו התוס' בסוגיין דפ' הנושא דאמרי' התם איל רבינא לר"א דברים הללו ניתנו ליכתב או"ל ניתנו ליכתב א"ל לא ניתנו ליכתב אתיביה אין כותבין שטרי אירוסין וכו' מאי לאו שטרי פסיקתא לא שטרי אירוסין ממש וכדר"פ ור"ש וכתבו התוס' שם בד"ה רבא ורבינא וז"ל תימא דלרבי' דאמר מקודשת מבעי ליה לאוקמי' לההיא דאין כותבין בשטרי פסיקתא וא"כ מאי קא מבעיא ליה לעיל ניתנו ליכתב או לא תפשוט לה מהך ולפי דרך הקדים יתיישב שפיר דרבינא ספוקי מספקא ליה משום דממתני' לא מצי למיפשט דאיכא למדחי ולמימר אגב דוחקא דמתני' מיירי בשלא שדכו ומשום הכי בעינן דעת ב' דבלאו הכי לא חשיב לשמה לכ"ע אף דפשט דמתני' לא משמע הכי הן מצד דסתמא קתני מתני' אין כותבין והן מצד דכיון דלגבי דעת המקדש דקתני מתני' דאין כותבין אלא מדעתו ע"כ מיירי לדעת רבינא בין שדכו ובין לא שדכו אי משום דלא חשיב לשמה אי משום דבעינן שליחות וליכא הכי נמי לגבי דעת האשה דקתני דאין כותבין של"מ ל"ש בין שדיך ללא שדיך דבהכי ניחא מאי דלא משני תלמודא בסוגיין דקדושין כי היכי דלא תקשי ליה לרבינא מתני' דאין כותבין וכו' דמיירי בלא שדכו דלכ"ע דעת ב' בעינן דבלאו הכי לא חשיב לשמה

שוב ראיתי דמלבד דדרך זה מצד עצמו בדוחק נאמר יתר על כן אעיקרא דמלתא דרך זה לא יגהה מזור כלל לדעת ר"י ז"ל שהרי מדברי ר"י שכתבו התוס' בשמו בפ"ק דגיטין (ד"ט ע"ב] בד"ה אע"פ נראה דס"ל דאפי' בלא ציווי הבעל חביב לשמה כל שכוונו לשמו ולשרה דאל"כ מה ראיה מייתי לומר דלר"מ בעינן שליחות לחתימה מהך דתניא צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו כיון דמצינן למימר דה"ט דבלא ציווי הבעל לא חשיבא חתימה לשמה וגם הלום ראיתי שאף דרך הראשון בדברים הנתנין למעלה ליישב הסוגייא לדעת מ"ד ציווי משום שליחות אתרבאי ע"פ יסודו של הרשב"א דלא ליהוי כי תיקח את עצמה אף גם זאת איננו שוה לי בהיות דלמ"ד בעינן דין שליחות נמצא דבר הלמד מהקישה דויצאה והיתה לשטר קדושין דעל ב' לכותבו או שלוחם בציווים והדבר ק' דאעיקרא דמלתא קרא דכי יקח דממעטינן ולא שתקה מעצמה הביאנו לומר דילפינן דעת ב' מהקישה מטעם דכל מלתא דמצטרך לקידושין הנעשה ע"י האשה חשיב כי תקח את עצמה ול"מ וא"כ איך אפשר לומר דרבי רחמנא דליכתוב האשה חצי השטר והרי נמצא אותו חצי השטר נעשה על ידה לגמרי וחשי' כי תקח את עצמה ואין לומר דדבר הלמד מהקישא הוא שיכתבו ב' שטרות אחד האיש וא' האשה לקיים בעל ומקנה בגט והא ליתא דכה"ג ל"מ דספר א' אמר רחמנא ולא ב' או ג' ספרים כדקי"ל לענין גט ומסתמא דינא הכי גבי שטר ודא ודא אחת היא והך דינא איתיה אפי' בב' שטרות שלמים וכמו שכבר נאריך בפרט הלז במקומו בס"ד ועוד דא"כ נצטרך לכתוב אפי' בכותבין ע"י סופר בשליחותם ב' שטרות דכוותייהו דמשלחים דאם באו לכתוב הם עצמם כותבין שנים ובכן לא שייך למילף משם כי אם שעל הבעל לכתוב או על האשה וכ"כ נמי לא שייך בכותבין ע"י שליח דנבעי דעת ב' מטעם דלא הוי היא מקחת עצמה כיון דעיקר דין ציווי הבעל בגט אין החיוב על הציווי כי אם על הכתיבה עצמה ולא שייך למילף מגט כי אם על הכתיבה לא על הציווי

אשר ע"כ נלע"ד לומר דמאי דס"ל לר"י ז"ל דבעי שליחות לכתיבה לר"א ושליחות לחתימה לר"מ