נאות יעקב חלק ב לט

טופס אע"פ שאין גדול עומד ע"ג דלא גזרינן טופס אטו תורף משום דכתיבת חש"ו הויא מילתא דלא שכיחא כלל לא גזרו בה רבנן אפי' לכתחלה וא"כ ה"ה דלא גזרינן אטו ב' בתורף כיון דעיקר מציאות כתיבת חש"י בטופס ותורף בגדול מלתא דלא שכיחא הוא ואף לדעת פי' הג' שכתב מר"ן הב"י ז"ל שם שהיא דעת הרמב"ם ז"ל דאינו מכשיר אפילו בתופס אלא אם כן גדול עע"ג דגזרינן טופס אטו תורף יש לומר דהינו טעמא דלא גזרינן א' טופס וא' תורף אטו ב' בתורף משום דליכא למטעי מכתיבת טופס בחש"ו ותורף בגדול דכיון דרואים העולם שאין חש"ו כותבים בלא גדול עע"ג הם אומרים שעיקר הכתיבה של הטופס חשיבה ככתיבת הגדול שעמד ע"ג שהוא עשאה כתיבה מעלייא והחש"ו הכותב הו"ל כמאן דליתיה ולא חשבי להו אינשי כי אם כקולמוס בעלמא שכותב הגדול על ידו ולא אתו למטעי בכתיבת התורף בשנים אלא דלפי זה צ"ל דגדול העט"ג לכתיבת התופס הוא עצמו כותב התורף ונמצא כאילו הוא כותבו כלו לעיני כל ישראל ולפי מה שכתבנו בדרך הקד"ים דלמ"ד דבעי' שליחות לכתיבה ליתיה להך דינא דב' סופרים אתי שפיר עוד דאי משום דעת הרמב"ם דמצריך עומד ע"ג בטופס הא איהו ס"ל בעלמא דבעי' שליחות לכתיבה וכמו שהעלה הר"ב מכתב מאליהו בסי' הנז' יע"ש וכן העלה מהרש"ך ז"ל בביאורו לה' גיטין בפ"ג דין ט"ו יע"ש

איך שיהיה נמצינו למדין דדין זה דבעי' שיצוה הבעל לסופר לכתוב במחלוקת שנוי דאיכא מ"ד דטעמא משום דבעינ' שליחות ואיכא מ"ד דטעמא משום דכל דלא ציוה הבעל לא חשיב לשמה

וראיתי להר"ן ברפ"ק דגיטין דכתב עלה דאמרי' בתלמודא אמר רבא משום דאין בקאין לשמה וז"ל וא"ת מ"ש לשמה דאין בקיאין משאר ה' גיטין כגון מחובר ושינה שמו ושמה וכו' וצריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו עכ"ל וא"ל דלפי מ"ש דס"ל להר"ן דלאו משום שליחות הוא אלא מטעם דלא חשיב לשמה כל שלא ניכת' בציויי הבעל א"כ מאי ק"ל מהך דינא דצריך שיאמר לסופר כתוב וכו' דאמאי בקיאי ביה טפי מדין לשמה הרי הך דינא בכלל אין בקיאין לשמה דקאמר רבא וכלל דלשמה קאמר וכל הנמשך ממנה וצ"ת

ומעתה ניתנה ראש למאי דאתן עלה דהא ודאי לדעת הסוברי' דלא בעינן שליחות לכתיבה וה"ט דציווי הבעל משום דבלאו הכי לא חשיב לשמה אלא סתמא אתי שפיר לרב פפא דמצריך דעת המקדש והמתקדשת משום דבלאו הכי לא חשוב לשמה כיון דלכ"ע בעינן בשטר קדושין לשמו ולשמה והואיל ביד ב' לעכב בקדושין כל שלא נכתב מדעת ב' אע"פ שהסופר מכוין לכתוב לשמה א"מ דדילמא לא תתרצה היא להתקדש או הבעל לא יתרצה לקדשה ואפי' את"ל שירצה לקדש אפשר שלא ירצו לקדש בשטר ואף אם ירצו לקדש בשטר אפשר שירצו לקדש בשטר כתוב מסופר אחר וא"כ נמצא דלא חשיבה לשמה אלא סתמא ובכן תימא להרשב"א זלה"ה דאיהו ס"ל דלא בעינן שליחות לכתיבה וטעמא דציווי הבעל משום לשמה היא וכמ"ש לעיל משמו איך תמה על ס' ר"פ דמצריך דעת ב' והוצרך לומר טעמא משום לא יקח וכו' בהיות בדבר טעם כעיקר דה"ט משום דבלאו הכי לא חשיב לשמה כמ"ש

הן אמת דתמיהא הלזו חיילה בכולל לכל מי שהוא סובר דטעמא דציווי הבעל משום לשמה דפשטא דסוגייא לא אזלא הכי שהרי לא מצאנו ידינו ורגלינו לדעת רבא ורבינא דסברי דלא בעינן כי אם דעת הבעל דהא לא חשיבה לשמה בלא דעתא דמי ימר שתתרצה להתקדש לאיש זה ובשטר של סופר זה וחשיב סתמא כמ"ש. ועוד דאפי' לר"פ דמצריך דעת ב' מפשטן של דברים נראה דטעמא דציווי הבעל בגט לחודיה קאי ולא נגע ולא פגע בדין לשמה כלל דאי משום לשמה אמאי אצטריך לומר דטעמא דידיה הוא משום דמקיש ממקנה למקנה תיפוק ליה דאף דלא מקשינן הכי כי אם מבעל לבעל כרבה עכ"ז בעינן דעת משום לשמה ועוד דאעיקרא דמלתא אמאי אצטריך להביא הקישה דויצאה והיתה לענין זה כאילו דין אחר אמור בגט מלבד דין לשמה ואנו כן דהיא היא נמצא דכילה סוגייא לא אזלא לדעת הסוברים משום לשמה אך לדעת הסוברים דציווי הבעל משום שליחות אתרבוי סוגייא אזלא על מכונה דמשום הכי הוצרכו להיקשה דויצאה והיתה לדין זה מחדש דלא ראי זה כראי זה והא כדאיתיה והא כדאיתיה אלא דרבא ס"ל דמבעל לבעל מקשינן משום דכתיב כי יקח ולא כי תקח את עצמה ור"פ ס"ל דממקנה למקנה מקשינן העיקר וגם מבעל לבעל דתרויהו הו בעינן משום דלא ליהוי כי תקח את עצמה בהיות דבעינן דעת ולא מצריכנן כי אם דעתה ורחמנא אמר כי יקח ולא כי תקח וכמ"ש הרשב"א זלה"ה כנז"ל

ואל תתמה דאף למ"ד משום שליחות מאין הרגלי' ללמוד מהיקשה דבעי' דעת ב' כיון דעיקר ציווי הבעל בגט הוא משום דחיובא רמי אבעל שהוא יכתבנו ומכשרינן בשליח משום דשלוחו של אדם כמותו וא"כ אף באנו ללמוד לש"ק אין ללמוד על דבעינן דעתו אם כתבו ע"י שליח כי אם על עיקר קרא דמצוה רמי ליה רחמנא לבעל לכותבו וא"כ אם אנו לומדין להצריך דעת ב' נמצא דמצוה רמי רחמנא על המקדש והמתקדשת דליכתבו השטר בין ב' לחצאין ובכן בכותבין ע"י שליח צריך דעת ב' וזה תימא שהרי כתבנו בשם הח"מ דב' סופרין שכתבו גט א' דהגט בטל ובדין קדושין כלפי לייא דאדרבא מצוה עליהם לכותבו בין ב' האיש והאשה. שע"פ דרך הקדי"ם לק"מ שהרי כתבנו לעיל דמ"ד בעינן שליחות ויכתב דקרא אבעל קאי ליתיה להך פסול דב' סופרים ושפיר מצינן למימר דרבי לן רחמנא בשטר קדושין דעל ב' לכותבו ובכן הסופר כותבו מדעת ב' משום שליחות. ולרוחא דמלתא דלא נדחוק נפשין ליישב הסוגייא אליבא דמאן דאמר בעינן שליחות לאמר דילפי' דחיובא רמי רחמנא לכתוב ש"ק ע"י ב' עלה על דעתי דעת אחרת מלבד דרך הרשב"א זלה"ה והיה בהניח הנח"ה סובר"ת דלמ"ד כתיבה משום שליחות אתרבאי אינו מכחיש ס' זאת דכל שאינו נכתב בציווי הבעל לא חשיב לשמה שהוי טעם זה מתבאר בהדיא בסוגייא דריש זבחים אלא דאינהו סברי דבעינן שליחות ונפקא מינה לכתיבת חש"ו והנה כי כן י"ל בהדק הטב בלשון הזהב של התלמודא דנקט כתבו