נאות יעקב חלק ב לח

שוחטין זבח א' תזבחהו שלא יהיה א' שוחט ב' זבחים הרי שמלשון תזבחהו שהוא המסורת לשון יחיד דריש שלא יהיו ב' שוחטין ז"א ואע"ג דרבנן שם דקי"ל כוותייהו פליגי עלה וס"ל דב' שוחטים ז"א היינו משום דאינהו דרשי המקרא דקרינן תזבחוהו לשון רבים ומשמע שפיר דב' שוחטים ז"א לא כן הכא דקרא דוכתב לשון יחיד הוא דודאי לכ"ע א' ולא ב' ומה גם הכא דמן הראוי הה דליכתוב קרא ויכתב לה ס' וכו' כיון דלא קאי אבעל ולא וכתב כיון שאינו מוסב לא על הבעל ולא על הסופר ידוע ומדשנא קרא וכתב לישנא דוכתב ש"מ דבא למעט שיכתוב א' ולא ב' אמנם למ"ד דבעינן שליחות לכתיבה ולדידיה וכתב אבעל קאי אם עשה הבעל ב' שלוחים לכתיבה שיכתבוהו בין ב' לית לן בה כיון דעיקר קרא דוכתב שהוא לשון יחיד קאי לבעל לצוות עליה לכותבו לא למעט כתיבת ב' סופרים ואין לומר דכשם דכשהבעל כותבו כותבו לבדו ג"כ שלוחו לבדו דהא ליתא שהרי ונתן בידה דכתיב שיתן הוא או שלוחו הכי נמי נימא דאי עשה ב' שלוחים לנתינה וציוה עליהם שיאחזו ב' בגט בשעה נתינה ולימטו גיטה גבה דלא מהני מטעם דלאו דומיא דמשלחם הוא דאיהו בלחודי' יהיב לה הא ודאי אין הדעת סובלתו דמה יתן ומה יוסיף אם נעשה השליחות בב' כל שלא היה שום הפרש וחסרון בעיקר הנתינה מנתינתם לנתינת הבעל ואע"ג דאמרי' בס"פ האומר דאם אמר לי' כולכם הוליכו דא' מוליך במעמד כולם ולא אמרי' שיאחזו הגט בין כולם ויתנהו לה דמשמע דנתינה ע"י ב' לא מהני דאי לאו הכי נימא דכיון הבעל להכי שיתנהו לה בין כולם ממש הא ליתא דודאי מסתמא אמדי' דעת הבעל דדעתו למאי דנהוג בעלמא שא' נותן ואין דרך לאחזו הגט בב' כדי ליתנו לה אמנם אפשר לידחות דאפי' שנאמר דאם עשה ב' שלוחים לנתינה בכה"ג דמהני לא דמי לעושה ב' שלוחים לכתיבה דשאני התם דמעשה הנתינה אע"פ שנעשית בב' לא חשיבה עשית לחצאין בין ב' כיון שהנתינה חשובה נתינה בלא סיוע א' לחברו דזה יכול לעשותה לבדו וזה יכול לעשותה לבדו ונמצא שעיקר הנתינה ע"י אחד והאחר חשבינן ליה כמאן דליתיה לא כן בכתיבה שנעשית בב' דחשיבה עשויה לחצאין בין ב' דכתיבה הא בלא הא לא סגייא וכיוצא לזה אמרי' וקי"ל לענין שבת דב' שעשו מלאכה אח' וזה יכול לעשותה לבדו וזה יכול לעשותה לבדו דפטורין דלא חשיבה שעשוה בשותפות בין ב' מטעם דהמלאכה נעשית ע"י האחד והאחר הו"ל כמאן דליתיה וכמו כן הכא גבי נתינה דעיקר הנתינה נעשית ע"י האחד והב' הו"ל כמאן דליתי' לעיקר הנתינה דאין סיועו עולה כי אם לקיים תנאו של בעל שציוה לעשות כן

ברם יש להביא ראיה לומר דלמ"ד דבעי' שליחות לכתיבה לא איכפת לן אי נעשית ע"י ב' סופרים שהרי כתבנו לעיל דלמ"ד בעינן שליחות לכתיבה לר"א ה"ה נמי לר"מ דבעינן שליחות לחתימה דוחתם דקרא קאי אבעל שהוא יחתום או ע"י שליחות העדים ומלבד מה שהוכחנו לעיל. עוד ראיתי הדבר מפורש בדברי התוס' בפ"ק דגיטין (ד"ט ע"ב) בד"ה אע"פ וכו' שכתבו כן בהדיא בשם ר"י ז"ל יע"ש ואם איתא דלא מהני ב' שלוחים מ"ט דלא דמי למשלחם שהוא א' א"כ איך אמרי' לר"מ דהחתימה אפשר לעשותה ע"י עדים מדין שליחות הרי החתימה ע"י ב' ולא דומיא דמשלחם הוא ואף דהחתימה אי אפשר בלאו הכי דאין דבר שבערוה פחות מב' מ"מ נימא דמהאי טעמא שא"א לעשות השליחות בא' ל"מ ע"י חתימת העדים כי אם ע"י הבעל ואין לומר דא"כ גם למ"ד דלא בעינן שליחות בכתיבה לא נפסול כתיבת ב' סופרים מטעם דכתיב וכתב לשון יחיד שהרי לר"מ דס"ל דוכתב וחתם הוי לא בעינן שליחות לחתימה דוחתם אעדים קאי וכמ"ש לעיל בשם הרא"ש והרשב"א ז"ל ואעפ"י דוחתם הוא ל' יחיד קאי לב' עדים וכ"כ נימא בכתיבה לר"א דוכתב לשון יחיד לאו דוקא דהא ליתא דהא ודאי דלמ"ד לא בעי' שליחות לר"מ וחתם דקרא לא קאי לא על הבעל ממש שמצוה שהוא יחתמנו ולא על העדים כי אם קאי על הבעל והכונה לומר שהוא יחתום עדים בדבר ע"י וע"פ ציוויו וכדרך לישנא דתלמודא בכמה דוכתין שמכנה הכתיבה והחתימה בבעל ואיננה ע"י הבעל כי אם כיון שנעשית ע"פ על שמו תקרא כדרך לשון ב"א שמכנים הכתיבה לבעל הדבר ואל יקשה לך דא"כ לר"א נמי נימא הכי דוכתב הכונה הוא שהבעל יעשה לסופר לכתוב ע"פ ציוויו דהא ודאי כל שאפשר לפרש הכתוב כפשטיה דקאי על הכותב ממש ולא לפרש קרא בלשון ב"א ש"ד אלא דלר"מ דלא אפשר כיון דאין דבר שבערוה פחות מב' ואי אמרי' דקאי לעדים לא אפשר ע"כ צריך לומר הכי

וראיתי להר"ב ח"מ בסי' ק"כ שכתב כן גבי הך דינא דאמר לי' כתובו גט לאשתו דא' כותב בשביל כולם דאם רצה לכתוב ב' מהם הגט בטל דוכתב משמע לשון יחיד א' ולא ב'. ולעד"ן דלא אמרה הרב ז"ל אלא לדעת רוב הפוסקים דס"ל דלא בעינן שליחות לכתיבה כמ"ש אבל לדעת הסוברים דבעינן שליחות לכתיבה לא אמר וכמ"ש והכי דייק לשון הרב שהיה בנותן טעם דוכתב דקרא בל' יחיד דאילו למ"ד וכתב אבעל קאי אי שייך למפסל הוא משום דבעינן יחיד דומיא דבעל המשלח וליכא ובכן סרו מעל הרב הנז' כל תלונות הרפ"ח בסי' ק"כ על דין הנז' כמבואר למעיין בדבריו ע"פ האמור

והרב בפר"ח שם הביא ראיה לסתור דינו דהא ונתן כתיב בלשון יחיד ומצי הבעל למעבד ב' שלוחים ליתנו לידה ע"כ. ודבריו תמוהים דמאין מצא שהבעל ממנה ב' שלוחין לנתינה ושיתנו ב' כאחד ממש באחוז הגט גם שניהם דמסוגיין דהאומר אין משם ראיה כי אם לעשות ב' שלוחין להוליכו במעמד ב' ובכן ל"ד לגט שנכתב בין ב' לחצאין ואפילו את"ל דהדין כן בנתינה עכ"ז ליד כמ"ש דשאני נתינה דאפי' ב' נותנין כאחת לא חשיב אלא נותן א' והב' כמאן דליתיה

ועוד הביא הרב הנז' ראיה לסתור ממאי דמבואר בסוגיין דפ' המביא תניין דחש"ו מצו למכתב טופס וסופר א' יכתוב תורף ואם איתא דב' סופרים ל"מ למכתב גט אחד ליגזור א' טופס וא' תורף אטו ב בתורף ע"כ. ולע"ד אחרי התאבקי בעפרות רגליו אינה ראיה חותכת שהרי לשיטת ב' הפי' שכתב מרן הב"י ז"ל בסי' קכ"ג בפי' הסוגייא שם הדין יוצא דחש"ו כותבין