נאות יעקב חלק ב לז

והנה כי כן כפי סברתם לא בעינן שליחות לכתיבה דוכתב אסופר קאי ומעולם לא רמי רחמנא חיובא על הבעל לכותבו וכ"כ הרא"ש ז"ל בפסקיו וכ"כ הר"ן ז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בחי' שם בסוגיין יע"ש אמנם התוס' והרא"ש ז"ל הביאו בשם ר"י ז"ל דס"ל דבעי' שליחות לכתיבה דוכתב דקרא אבעל קאי כפשטיה דקרא דמצוה על הבעל לכותבו או שלוחו ע"פ ציוויו דקי"ל שלוחו של אדם כמותו ובכן הא ודאי לר"א דאמר ע"מ כרתי לא מהני כתיבת חש"ו אפילו גדול עומד ע"ג משום דלאו בני שליחות נינהו ומאי דפריך תלמודא והא לאו בני דעה נינהו ומשני בגדול עע"ג היינו משום דס"ל דמתני ר"מ היא וס"ל לרב הונא דלר"מ בעינן כתיבה לשמה מדרבנן דגזרינן כתיבה אטו חתימה יע"ש

ואיכא למידק לס' ר"י דכיון דאיהו סובר דלר"א וכתב דקרא אבעל קאי ובעינן שליחות לכתיבה כמו כן לר"מ בעינן שליחות לחתימה דתרווייהו מוכתב נפקי להו אלא דלר"א וכתב אכתיבה קאי ולר"מ אחתימה קאי וכמו דלר"א וכתב אבעל קאי כן לר"מ ואין לומר דהא לא שייך לומר בחתימה כיון דחתימה לא שייך הבעל כדי שנאמר עליה דבעל רמי רחמנא לחתום או שלוחו בגווייו דהא ליתא דאף בחתימה שייך ע"י הבעל דהא קי"ל בפרק המגרש דכתב ידו של בעל ועד אחד לר"מ כשר מן התורה ופסול מדברי סופרים דילמא אתי לאכשורי בכתב סופר יע"ש וה"ט דמכשיר מדאורייתא משום דחתימת ידו חשיבה כמאה עדים וא"כ נוכל לומר לר"מ נמי דוחתם דקרא אבעל קאי כר"א בכתיבה ובכן בעינן שליחות לחתימה וכן נמי מתבאר עוד מתוך דברי הרשב"א ז"ל בחי' ומתוך דברי הרא"ש הנז' דהא בהא תלייא דאי כתיבה לר"א בעי' שליחות ה"ה לר"מ בחתימה ואי לר"מ לא בעי' שליחות ה"ה לר"א דבהכי ניחא לי מאי דתניא בפ' מי שאחזו (דף ע"ב ע"א) כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה אף עפ"י שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו ונתנו לה הרי הגט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו ע"כ דפשטא דברייתא מוכח דכל שכתב הסופר או חתמו העדים שלא בצווי הבעל הגט בטל לגמרי והשתא אי איתא דלא בעינן שליחות לחתימה לר"מ יקשה לר"י דהך ברייתא כמאן היא דאי ר"א הא לא בעי חתימה לשמה ובציווי הבעל מדאורייתא ואי ר"מ הא לא בעי כתיבה לשמה כלל ואפי' נימא דהך ברייתא אתייא כר"י דבעי כתיבה וחתימה לשמה דס"ל דוכתב דקרא אכתיבה וחתימה קאי וכדאמרי' בפ"ק דגיטין גבי מתני' המביא גט ממ"הי צריך לומר בפ"נ ובפ"נ יע"ש עכ"ז לא אתי שפיר הואיל בחתימה לא בעינן שליחות אך אי בעי' שליחות לר"מ בחתימה שפיר אתייא ברייתא כר' יהודה דלדידיה בעינן שליחות לכתיבה ולחתימה

וא"כ יח לתמוה לשיטת ר"י ז"ל דס"ל דר"ה דקא משני בגדול עע"ג מוקי מתני' כר"מ וסובר ר"מ דבעי כתיבה לשמה מדרבנן וע"כ ה"ט משום דגזרינן כתיבה אטו חתימה אכתי אמאי מהני אפי' לר"מ בגדול עע"ג הא בעינן שליחות בכתיבה מדרבנן גזירה אטו חתימה דהא ודאי דכשם דלענין לשמה גזר ר"מ כתיבה אטו חתימה הכי נמי לענין שליחות כמ"ש וצ"ת

ולעיקר ס' ר"י ז"ל דס"ל דבעינן שליחות לכתיבה הכי קיימי בשיטא זאת שאר פוסקים וכמו שהאריך הר"ב מכתב מאליהו ז"ל בשער ה' ס"ה יע"ש וא"ל על ס' זו דמצריך שליחות לכתיבה מההיא דאמרי' בפ' המגרש (דפ"ז ע"א) עלה דמתני ה' שכתבו כלל בתוך הגט איש פלוני מגרש פ' וכו' דקאמר ר"ל דה"ד כלל כגון שכתבו אנו פ' ופ' גרשנו והיתנו פ"ופ ופרכינן לר"ל נמצאו ב' נשים מתגרשות בגט א' והתורה אמרה וכתב לה ולא לה ולחברתה וכו' ע"כ ואם איתא דוכתב דקרא אבעל קאי דמצוה בו לכותבו אמאי אצטריך תלמודא לאקושויי לר"ל מטעמא דקרא יתירה דלה ולא לה ולחברתה דמשמע דעיקר קרא דוכתב לה הב' אצטריך נמי למעט בכה"ג דה' שכתב בדרך כלל כר"ל והא ליתא דעיקר קרא יתירה דוכתב לה הב' אצטריך לבעל שכלל בגט א' לב' נשיו דל"מ. אך למעט ה' שכתבו בדרך כלל לא אצטריך כלל דתיפוק ליה דאפילו כתוב וכתב ספר כריתות בלחוד שפיר הוינא היינו ממעטין הא דכיון דפשטיה דקרא דוכתב אבעל קאי שהוא יכתבנו ומצוה בו מבשלוחו נמצא דע"כ חיובא רמי רחמנא על כל בעל המגרש שיכתוב גט בפני עצמו ולא שיכלול מגרש אחר עמו כדי שתתקיים מצות כתיבה בבעל עצמו לא כן בכה"ג בה' שכתבו כלל כיון דלא אפשר שתתקיים מצות כתיבה בכל חד וחד מהמגרשי' וא"כ אף בכותב ע"י שליח צריך שיכתוב השליח לכל חד וחד בפני עצמו ולא שיכלול את כולם בגט אחד דהא שליח דומיא דבעל המשלח בעינן וכשם שהבעל כותבו ע"כ כותב גט בפ"ע כ"כ בכותבו ע"י שליח ודוק

ולדעת הסוברים דלא בעינן שליחות בכתיבה דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר איכא למידק מההיא דאמרי' בפ' כל הגט (דכ"ט ע"א) דפריך תלמודא עלה דמתני' דהמביא גט בא"י וחלה הר"ז משלחו ביד אחר מהא דתנן אמר לב' תנו גט לאשתי וכו' הרי אלו יכתבו ויתנו אינהו אין אבל שליח לא ומשני אמר אביי התם טעמא מאי משום בזיון דבעל ופרש"י ז"ל משום בזיון דבעל שעליו לכתוב הגט ואינו רוצה שידעו בו רבים שאינו יודע לכתוב ע"כ ואם איתא דוכתב דקרא לאו אבעל קאי ולא מצוה דרמיא עליה הוא א"כ מאי בזיון איכא הא כמה בני אדם מצינו שכותבין דברים הצריכין להם ע"י אחרים אע"פ שיודעים לכתוב שלא להטריח נפשייהו ובשלמא אי וכתב דקרא אבעל קאי אין לך בזיון גדול מזה דודאי יאמרו שאינו יודע לכתוב שאילו היה יודע לכתוב לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד לה ע"י אחריני כיון שצריך שיכתבנו הוא או שלוחו והא קי"ל מצוה בו יותר מבשלוחו

ודע דנפקא מינה מהאי פלוגתא הנז' אי בעי' שליח כתיבה או לא לענין דינא דלדעת מ"ד דלא בעי' שליחות לכתיבה ולדידיה וכתב דקרא אסופר קאי אפשר לומר דגט א' שכתבוהו ב' סופרים ל"מ כפשטיה דקרא וכתב בל' יחיד דמשמע דא' יהיה הכותב וכיוצא לזה אמרי' בחולין (דף כ"ט ע"ב) תנינן תזבח שלא יהיו ב'