נאות יעקב חלק ב לו

דלר"פ דעת ב' בעינן ובכן אתייא מתני' שפיר כוותיה וכ"כ הריטב"א בהדיא בחי' בסוניין וכ"כ שם הרשב"א ז"ל בחי' משם הרמב"ן. אך תמיהא מילתא טובא איך שום א' מהראשונים ז"ל לא ביארו דין זה כלל ועיקר בהיות דלא מלתא זוטרתי ה"א לומר דאם כתבי הסופר מדעתה ושלא מדעתו אינה מקודשת וכגון דא צריכה רבה ואיך לא היתה לבאר לא בדברי הרמב"ם בפ"ג מה' אישות ולא בשום אחד מהפוסקים ז"ל ובשלמא לקצת מהפוסקים ז"ל שבחרו טעם לפסוק כר"פ מטעמא דרב אשי אוקי למתני' דאין כותב שטרי אירוסין וכו' בשטרי אירוסין ממש בפ' הנושא הרי מפורש יוצא מתוך דבריהם דבעי לן דעת ב' לפשטא דמתני' דשטרי אירוסין דמוקמינן לה בשטרי אירוסין ממש אבל להרמב"ם וכיוצא שלא באו בתוך דבריהם ענין זה אמאי לא בארו דבעינן דעת ב' ואף דהרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מה' מלוה ולוה הביא למתני' דאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין ובכן נאמר דסמך למ"ש שם הרב מ"מ ז"ל שם כתב דשטרי אירוסין שכתב הרמב"ם ז"ל היינו שטרי פסיקתא כדרב גידל כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' יע"ש. והעלה הר"ב ל"מ שם שדעת הרב המגיד ז"ל לפרש דברי הרמב"ם ז"ל שהביא הך מתני' דשטרי אירוסין גבי דיני מלוה ולוה דדעתו דמתני' דשטרי אירוסין כשטרי פסיקתא יע"ש וצ"ע

הן אמת דאעיקרא דמילתא הדבר ק' לשמוע להצריך לר"פ דעת שניהם דהא איהו יליף מגט ובגט לא בעינן כי אם דעת מקנה בלחוד והכא בקדושין דבעל קונה מהי תיתי לומר דבעינן דעת שניהם מאי דלא אשכחן בגט דסגי בדעת מקנה

וכבר ראיתי להרשב"א ז"ל בחי' שתמה ע"ז ותי' וז"ל וי"ל דאי משום הקישה דגיטין בודאי בדעת האשה שהיא המקנה סגי אלא משום דכתיב כי יקח ודרשי' ולא שתקיח את עצמה ע"כ בעינן דעתו הואיל ובעינן דעתה דאי לא הו"ל כמקחת את עצמה עכ"ל

ותמיהא לי דכפי פשט דבריו נראה דכוונתו לומר דנהי דאי לאו דכתיב כי יקח לא הוה יליף מגט כי אם לאשה המקנה את עצמה אך מדכתיב כי יקח ע"כ נלמד מגט הכי מה גט בעי' דעת בעל אף קדושין כן ומה גט בעי' דעת מקנה אף קדושין כן ותרתי ילפינן מהקישה והדבר ק' דמאן לימא לן ללמוד בכי האי גוונא מגט בהיות דאפשר לומר דכיון דכתיב כי יקח ההקש לא בא ללמד כי אם שדעת בעל בעינן כמו גט והרי לעיל בסוגיין גבי מאי דת"ר כיצד בשטר כותב לה וכו' בתך מקודשת לי וכו' אמרי והא לא דמי האי שטרא לשטר זביני התם מוכר כות' וכו' ומשני רבא התם מעניניה דקרא דכתיב כי יקח ולא כי תיקח עצמה ע"כ הרי שאף ע"פ שמהראוי היה ללמוד מגט דמה התם מקנה כותבו אף כאן מקנה שהיא האשה כותבה ומשום דכתיב כי יקח אמרי' דמה התם בעל כותבו אף כאן בעל כותבו בלחוד ולא אמרי' להצריך שהבעל יכתוב ויתן לה והיא תכתוב ותתן לו לקיים קרא דכי יקח והקשה דמה התם מקנה כותבו וכו' כי האי גוונא דבעינן דעת ב' מהאי טעמא. וי"ל דאה"ן דלר"פ דבעי דעת ב' ה"ה הכא בכתיבת השטר דאי ליכא אלא טעמא דכי יקח היינו מצריכין כתיבת ב' אבל לר"פ ס"ל דעיקר טעמא דשטר דכותבו הבעל הלכתא נינהו וכמסקנת הסוגיא ורבא הוא דאסיק אדעתיה לומר דטעמא הוא משום דכתיב כי יקח משום דאיהו אזיל לשיטתיה לענין דעת דדוקא דעת בעל בעינן דההקש הוא מבעל לבעל והיינו טעמיה משום דכתיב כי יקח דאי נקיש ממקנה למקנה חשיב כי תקח את עצמה דמעטיה קרא דנמצא דאיהו ס"ל דלעולם לא מצינן למילף דעת ב' כי אם דעת הבעל או דעת האשה וכמו כן הכא דכיון דכתיב כי יקח ע"כ הבעל כותבו דמבעל לבעל ילפינן

ובכן מתוך דברינו מנח ניחא מאי דאיכא למידק דרב דאיהו ס"ל לענין דעת דמבעל לבעל עבדינן הקישא למ"ל לשנויי במילי אוחרי תיפוק ליה דהכי ילפי' מהקישא מיצאה והיתה דמבעל לבעל מקשינן אך עפ"י האמור לק"מ דאעיקרא דמילתא מאי דיליף רבא הקיש' מבעל לבעל היינו משום דכתיב כי יקח דבלאו הכי יקשה אמאי לא מקשינן ממקנה למקנה לומר דהאשה דהיא המקנה כותבו

איברא דלעיקר תמיה ז הרשב"א ז"ל שתמה דלר"פ מאין הרגלים ללמוד מגט להצריך דעת ב' לע"ד דעת אחרת אתי בישוב הענין והיה בהקדים לעמוד בשורש דין זה לענין גט דקי"ל דבעינן שיכתבנו הסופר ויחתמו העדים מדעת הבעל וצוויו ובלא ציוויו הגט בטל וכמו שהיא ברייתא מפורשת בפ' מי שאחזו דף ע"ב ע"א די"ל מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה להצריך שיכתוב הסופר בציווי הבעל כיון שנכתב לשמו ולשמה וראיתי דדבר זה נפתח בראשונים ואיכא פלוגתא דרבוותא בטעם הענין ועיקר פלוגתייהו תלוי בההיא דאמרי' בפרק המביא תניין דכ"ב ע"ב עלה דמתני' דהכל כשרים לכתוב את הגט אפילו חש"ו וכו' ופריך והא לאו בני דעת נינהו ולא ידעי לכתוב לשמה ומשני והוא שיהיה גדול עומד על גביהם ע"כ והק' התוס' שם בד"ה והא לאו בני דעת נינהו וכו' וז"ל וא"ת ואכתי לאו בני שליחות נינהו ומאי מהני דגדול עומד ע"ג וי"ל דלא בעינן שליחות לכתיבה דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר והא דאמרי' לקמן צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו לאו משום שליחות אלא דכשלא ציוה הבעל לא חשיב לשמה אלא חשיב סתמא ופסול דאשה לאו לגירושין קיימא עכ"ל מפורש יוצא מדבריהם דה"ט דבעי ציווי הבעל משום דבלאו הכי לא חשיב לשמה דכיון דסתם אשה לאו לגרושין קיימא ואינו ברור בשעת כתיבה שעכ"פ תתגרש אשה זאת בגט זה לא יתנו לב כ"כ לכתוב לשמה ממש כי אם יכתבו סתמא וסתם לא מהני ואף באשה שזנתה תחת בעלה דמסתמא עומדת להתגרש מ"מ מי יאמר דעומדת להתגרש בגט זה אפשר שהבעל יכתבנו ע"י סופר אחר ובכן לא חשיב לשמה וכמו שכתבו התוס' ז"ל בפ"ק דזבחים ד"ה סתם אשה לאו לגירושין וכו' יע"ש: