נאות יעקב חלק ב לה

אישות וז"ל האומר לאשה הרי את מקודשת מעכשיו ולאחר ל' יום אם בא אחר וקדשה בתוך ל' יום הרי זו מקודשת מספק לב' לפיכך ב' נותנין גט בתוך ל' ולאחר הל' יום וכתב הרב ז"ל דאין ראיה כלל לנדון שלנו דשאני התם דקדשה הראשון מעכשיו ולאחר ל' יום דלא ימנע אם תנאה הוי א"כ בבא הזמן אגלאי מלתא דבשעת כתיבת הגט היתה מקודשת והיתה בת גרושין וכו' וכתב הרב עוד דאפילו במעכשיו ולאחר ל' יום דס"ל להרמב"ם ז"ל דיכול לגרש בתוך הל' יום הרשב"א ז"ל חולק ע"ז שכתב בתשובתו במסקנת דבריו דאפי' במעכשיו ולאחר ל' יום אי אפשר לכתוב לה גט בתוך ל' דאין גט אלא לאחר גמר קדושין הרי דלדברי הרשב"א אפי' אי אמרי' דתנאה הוי אינו יכול לגרש בתוך הזמן אף שלמפרע בהתקיים התנאי נמצאת שהיתה מקודשת למפרע

והנה הרב ז"ל שם עלה ונסתפק כפי סברת הרמב"ם דבמעכשיו ולאחר ל' יום דיכול לגרשה בתוך הל' יום היכי לדיינו בתנאים דעלמא כגון האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שתעשה דבר פ' מי אמרי' שיכול לגרש בתוך הזמן כיון דאתקיים התנאי אגלאי מלתא למפרע דהיתה מקודשת משעה ראשונה א"ד עד כאן לא כתב הרמב"ם ז"ל דיכול לגרש בתוך הזמן אלא דוקא בתנאי דממילא קא אתי דהיינו מעכשיו ולאחר ל"י דהכונה היא אם יחייהו ה' ויגענו לאותו הזמן וכן נמי שאר תנאים שהם בשב ואל תעשה אבל בתנאים שהם בקום עשה דאפשר דלא מהני כתיבת הגט קודם קיום התנאי משום דבשעת הכתיבה היו הקדושין מחוסר מעשה והרב ז"ל שם לא מצא שום גילוי בדין זה מפורש לענין גט כי אם מדין חליצה וכמ"ש המעיין שם

ולעד"נ דיש להביא ראיה דאפי' לענין גט בתנאי דקום עשה יכול לגרש בתוך הזמן ממ"ש הר"ן ז"ל והריטב"א ז"ל בקידושין (ס' ע"א) האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך ר' זוז הרי זו מקודשת והוא יתן רב הונא אמר והוא יתן רב יהודה אמר לכשיתן מאי בינייהו איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר לרב הונא לא הוו קדושין לרב יהודה הוו קדושין וז"ל ואם תאמר ולרב הונא אמאי לא חיישינן לקדושי' ב' והא איהו דאמר בפ' המגרש א"א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ע"ר והם איתא דהמקדש בתנאי בקום עשה אינו יכול לגרש קודם קיום התנאי מאי ק"ל להר"ן והריטב"א כיון שעיקר טעמא דאשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דמקודשת היינו משום דהוי כאומרת גרשתני בעלי דנאמנת וא"כ הכא אפילו בהניח שקבלה קדושין מאחר הוי כאומרת גרשני בעני הא אפי' גירשה בפנינו לאו כלום הוא כיון שלא קיים התנאי והקדושין הם מחוסר מעשה אלא ע"כ צ"ל דס"ל להר"ן והריטב"א דיכול לגרש קודם קיום התנאי מכיון שכשיתקיים התנאי נמצא דבשעת כתיבת הגט היתה מקודשת

ועוד יש להביא ראיה לזה מההיא דאמרי' בגיטין (פ"ד ע"ב) ת"ר ה"ז גיטיך ע"מ שתנשאי לפ' הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא לו לא תנשא שמא יאמרו נשיהם נותנים במתנה ואם נשאת לו לא תצא ופריך לו הוא דלא תנשא הא לאחר תנשא והא בעיא לקיומה ה תנאה וכי תימא אפשר דמנסבא היום ומגרשה למחר ומקיימא לתנאה וכו' הכא בידה קיימאי לאגרושי ע"כ ומדקאמר תלמודא הכא בידה קיימא לאגרושי משמע דאם היה בידה להתגרש ש"ד ואמאי הא אפי' שתתגרש לא תוכל לקיים תנאה אם לא ע"י שימות זה שנשאת לו דהא קדושיו של זה תלויים ועומדים הם עד שיקיים תנאה ותנשא לאותו פ' ונמצא דבשעה שמגרשה הקדושין מחוסר מעשה הן ולא הוי גט כלל ואפי' שיגרשנה ואיך קאמר תלמוד' דאי הוה בידה לאגרושי ש"ד אלא ע"כ צ"ל דכל דלמפרע נמצא דבשעת כתיבת הגט היתה מקודשת מהני ומשום הכי אם היתה בידה להתגרשה ש"ד כיון שע"י הגרושין תלך ותקיים תנאה ותנשא לבעל התנאי ונמצאת מגורשת למפרע בשעה שהיתה מקדושת וכמו כן נמי במקדש על תנאי דיכול לגרשה קודם קיום התנאי מכיון שכשיתקיים התנאי נמצאת מגורשת בשעה שהיתה מקודשת

סימן ה אם צריך שיכתבנו מדעת האיש המקד' והאשה המתקדשת ואם נכתב מדעתו ושלא מדעתה או מדעתה ושלא מדעתו מה דינו

דין זה מפורש בפ"ק דקדושין (ד"ט ע"ב) אתמר כתבו לשמה ושלא מדעתה רבא ורבינא אמרי מקודשת ור"פ ורב שרביא אמרי אינה מקודשת אר"פ אימא טעמא דידהו ואימא טעמא דידי אימא טעמא דידהו דכתיב ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה לשמה ושלא מדעתה אף הויה לשמה ושלא מדעתה ואימא טעמא דידי ויצאה והיתה מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הוי' בעינן דעת מקנה ע"כ

ונראה ודאי דהדבר פשוט דכונת פלוגתייהו הכי הוי דלרבא לא בעינן כי אם דעת המקדש דוקא דומיא דגם דבעינן דעת הבעל דוקא ואפי' שלא מדעתה ולר"פ תרתי בעינן דעת המקדש ודעת המתקדשת דהכי ילפינן מה יציאה דעת מקנה בעינן אף הויה דעת מקנה בעינן ומה יציאה דעת בעל בעינן אף הויה דעת בעל בעינן דאין לומר דלר"פ דוקא דעת מקנה בעינן ותו לא כפשטא דסוגיא דא"כ אמתי לא אפליגו עיקר פלוגתייהו בכתבו מדעתה ושלא מדעתו דלרבא א"מ ולר"פ הויא מקודשת ועוד דמאי פריך שם תלמודא מתיבי אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת ב' מאי לאו שטרי אירוסין ממש דמשמע דר"פ מותיב להו לרבא ולרבינא ואם איתא מאי פריך ולדידיה מי ניחא הא מדעת ב' קתני וכמי כן נראה בהדיא בפ' הנושא דק"ב עלה דפריך תלמודא שם ת"ש אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם וכו' מאי לאו שטרי פסיקתא לא שטרי אירוסין ממש כדרב פפא ור"ש דאתמר כתבו לשמה וכו' הרי דמוקי תלמודא מתניתין בשטרי אירוסין ממש וכדר"פ ואם איתא דלר"פ לא בעינן כי אם דעת האשה א"כ לא אתייא מתני' כר"פ אם לא דע"כ לומר