נאות יעקב חלק ב לג

מחוסר מעשה דהוי בגופו של גט כגון קציצה דומיא דכתיבה אבל מ"מ שאינו מגוף הגט אלא מחמת דבר אחר לא מיפסיל שהרי אפילו הקנאה דהוי חסרון בגופו של גט עכ"ז כיון שאינו ניכר מחמת עצמו החסרון דומיא דקציצה לא מפסיל ואע"פ שהר"ן תירץ על צד הדוחק היינו דוקא גבי הקנאה דהוי חסרון בגופו של גט אבל גבי כותב גט לאשה דעלמא דהגט מחמת עצמו אינו מחוסר שום מעלה לא ניכר ולא שאינו ניכר אלא שמחמת דבר אחר שלא כנסה עדיין אינו יכול לגרשה פשיטא ודאי דלדעת הר"ן לא חשיב מחוסר מעשה וכן נמי למה שהק' הרב ז"ל למרן הב"י ז"ל שהכשיר למי שנשתטה בין כתיבה לנתינה דהא הוי מ"מ י"ל נמי דכיון דבגופו של גט אינו מ"מ אי הוי מ"מ מחמת דבר אחר שנשחטה לא חשיב מחוסר מעשה וי"ל על הר"ב בני יעקב ז"ל שכתב וכיוצא לזה הק' הר"ן ז"ל אמתני' דאשה כותבת גיטה וכו' וי"ל בדוחק וצ"ע איך לא הביט שאם מה שתי הר"ן שם מתורץ שפיר תמיהתו כמ"ש

דכר הלמד מהרשום בכתב דהכותב גט לגרש בו אשה בעלמא כשיכניסנה לא הוי גט לר"ע כיון דבשעת כתיבה מחוסר מעשה הוא ולא חשיבה לשמה

והנה כי כן יש ללמוד לענין שטר קדושין שאנו דנין בו דבעינן שיכתבנו לשם קדושין ולשמה דכפי דין זה אם כתב ש"ק לקדש בו אשה נשואה לאחר שיגרשנה בעלה או לאשה זקוקה ליבם לקדש בו לאחר שתחלוץ ונתגרשה או נתחללה בו אינה מקודשת מכיון דבשעת כתיבה לא היתה ראויה להתקדש ומחוסר מעשה הוא ולא חשיבה לשמה דהא קי"ל דהאומר להאשה התקדשי לאחר שתתגרשי לאחר שתחלוץ א"מ דאין אדם מקנה דשלב"ל וכיון שכן הרי זה ככותב גט לאשה דעלמא דלא מהני מהאי טעמא ודין זה נראה פשוט בעיני דל"ש מההיא דכותב גט לאשה דעלמא וכעת לא מצאתי דין זה מבואר בשום א' מהפוסקים ז"ל

איברא דאיכא למידק ע"ז מההיא דאמרי' בפ' השולח (דף ל"ט ע"ב) א"ר זירא ור' חנינא עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות א"ל ר"י כ"כ יש בידך ואני שונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת אמר"נ בר יצחק הכא במאי עסקינן דאמר צאי בו והתקדשי בו ר"מ אומר יש בלשון זה לשון שחרור רבנן סברי אין בלשון זה לשון שחרור ע"כ. נראה בהדיא דלר"מ כיון שיש בלשון זה לשון שחרור ולשון קדושין מקודשת בשטר זה אעפ"י שבשעת כתיבתו לא היתה ראויה לקדו' דאין קדושין תופסין בשפחה דמחוסר שחרור הוא ואף רבנן ל"פ עליה דר"מ אלא משום דאין בלשון הזה לשון שחרור הא אם היה בלשון הזה ל' שחרור אזלי ומודו דמקודשת והדבר ק' דתיפוק ליה משום שנכתב בשעה שאינה ראויה להתקדש ואפילו יש בל' הזה לשון שחרור אינה מקודשת דמאי שנא מכותב גט לאשה דעלמא דכיון דבשעת כתיבה אינה ראויה להתגרש לאו כתיבה לשמה ה א ובשלמא לר"מ ניחא דר"מ אזיל לטעמיה דס"ל בעלמא אדם מקנה דשלב"ל וכבר כתבו התוס' ז"ל דהך דינא דכותב גט לאשה דעלמא דלא מהני היינו דוקא למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל אבל למ"ד אדם מקנה שפיר דמי אבל לרבנן דהלכתא כותייהו ודאי אזלי אליבא דהלכתא דאין אדם מקנה דבר שלב"ל מאי איכא למימר ואפילו נאמר דרבנן דהכא נמי אזלי בשיטה זו דאדם מקנה דשלב"ל ומש"ה לא קפדי אשעת כתיבת השטר שנכתב בשעה שאינה ראויה לקדושין אלא משום דאין בלשון הזה לשון שחרור אכתי קשה להפוסקי' ז"ל שפסקו דין זה כרבנן דאינה מקודשת ונתנו טעם משום דאין בלשון הזה לשון שחרור וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' עבדים והטור יו"ד רסס"ח יע"ש דנראה מדבריהם דדוקא משום דאין בלשון הזה לשון שחרור הוא דאינה מקודשת הא אם היה כותב בפירוש לשון שחרור ולשון קדושין ש"ד והדבר ק' דלדידן דקי"ל דאין אדם מ"ד שלב"ל תיפוק ליה משום שנכתב בשעה שאינה ראויה לקדושין ולא חשיבה כתיבה לשמה ועוד ק' דא"כ הוא דכונת תלמודא באוקמתא זאת הוא בהניח דרבנן נמי סברי דאדם מקנה וכו' אעיקרא דמלתא מנ"ל לתלמודא לומר הכי ואמאי לא מוקי פלוגתייהו דר"מ ורבנן דהכא במאי עסקינן שכתב שטר אירוסין לשפחתו לקדשה בו לאחר שישחרננה ושחררה לפנינו בשטר שיחרור גמור ואח"כ קדשה בו ופליגי ר"מ ורבנן אי אדם מקנה דבשלב"ל או לא דר"מ אזיל לשיטתי' דאדם מקנה ומש"ה ס"ל דמקודש אע"פ שנכתב ונחתם קודם שיחרור ורבנן ס"ל דאינה מקודשת מכיון שכתיבתה היתה קודם שחרור ולא היתה כתיבה לשמה או לימא דפלוגתייהו בכה"ג באופן אחר דמיירי שכתבו קודם שחרור וחתמו לאחר שחרור ר"מ אזיל לטעמיה דס"ל דע"ח כרתי ולא בעי כתיבה לשמה ומ"ה מקודשת ולא איכפת לן בכתיבתו קודם שיחרור כיון שהחתימה היתה לאחר שחרור ורבנן סברי כר"א דעדי מסירה כרתי ובעינן כתיבה לשמה ומש"ה אינה מקודשת ובכן א"ש טפי לישנא דברייתא דקאמר הכותב שטר אירוסין לשפחתו ולא אמר המקדש בשטר אירוסין לשפחתו דמשמע דכתיבה בלבד היתה בעודה שפחה ואכתיבה הוא דפליגי וא"ש נמי דלא מוקמינן ליה לר"מ בסברא דחוקה דס"ל דיש בלשון הזה לשון שחרור ואין ליישב לכ"ז דלישנא דהכותב שטר אירוסין משמע שהוא בעצמו כתבו וכבר כתבנו משם התוס' דנזיר דנראה מדבריהם דבשליח קא מיבעיא ליה ביבמתו מהו אע"פ שביד. לבא עליה מכיון דהוי ע"י שליח אבל אם כתבו בעצמו ש"ד דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וה"נ הואיל בשפחתו עסקינן ובידו לשחררה ולקדשה והוא בעצמו כתבו לאו מ"מ דמי ולא דמי לכותב גט לאשה דעלמא דהא ליתא דבהדיא אמרי' בקידושין (דף ס"ב ע"ב) דפריך לר"י דאמר כל שבידו לאו כמ"מ אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאשחרירך ה"נ דהוו קדושין ומשני הכי השתא התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת הרי בהדיא אע"ג דהוי בידו לשחררה מחוסר מעשה הוא

איברא דבלאו הכי י"ל בסוגיין דאמאי לא קאמר תלמודא דכ"ע אית להו דיש בלשון הזה לשון שחרור והכא מיירי שבשעת כתיבה לא נתכוון לשם שחרור נמי ופליגי ר"מ ורבנן אי ע"מ כרתי או עדי חתימה דר"מ אזיל לשיטתיה דע"ח כרתי ולא בעי כתיבת