נאות יעקב חלק ב ל

דלשמה דשכיחא טפי וגזרה מצויה היא דאם יתירו לסופרים לכתוב תופס של"ל בטרדייהו מנשו וכתבי אף תורף עכ"ז ליתיה בש"ע ובגזרה דמחובר דמלתא דלא שכיח כולי האי הוא איתיה בש"ע הא ודאי אין הדעת סובלתו דודאי גזרה דתופס משום לשמה הוא יותר מצויה וקרובה לדעת מגזרה דמחובר דמהאי טעמא כתב הרא"ש ז"ל בסוגיין בפ' כ"ה בשם הרמב"ן דאם כתבו לתופס של"ל דבדיעבד נמי פסול ולא דמי למחובר דלא פסלינן בדיעבד דלא שכיח כולי האי כתיבת גט במחובר הילכך לא החמירו בו לפוסלו אפילו בדיעבד אבל כתיבת תופס שלא לשמה גזרה מצווה ה היא וכו' יע"ש

ועוד ק"ל בדברי התוס' ז"ל שם בפ"ק במה שתרצו דמ"מ עיקר מחובר מדאורייתא דא"כ מאי יענו למאי דמסיק תלמודא וכללא כייל דמלתא דליתיה בקדושין קתני ואמאי לא קתני מחובר מדרבנן דגזרינן תופס אטו תורף דודאי ליתיה בקדושין דמ"ש מגזירת כתיבת תופס של"ל שהוכחנו מדברי התוס' ז"ל בפ' כ"ה דליתיה בשטר קדושין וכ"ש הא

ועוד קשה לעיקר תירוצם דכל עיקרו מן התורה ל"ק להך תירוצה דמלתא דאורייתא לא קתני דהא עלה דהך כללא פריך תלמודא והא ערכאות של עכו"ם דפסולא דאורייתא וקתני ומשני בעדי מסירה וכר"א דאמר ע"מ כרתי ובכן הוי פסולה דרבנן משום דילמא אתי למסמך עלייהו דע"ח ואם איתא הא נמי עיקרו מדאורייתא הוא העיקר דגזרה הוא משום דמדאורייתא בעידי חתימה עכו"ם בלא ע"מ בטל הוא ואהא עבדו רבנן הרחקה וגזרו ופסלו אפילו בעידי מסירה כי היכי דלא ליטעו ויכשרו בע"ח עכו"ם בלבד דאז הוא גט בטל מן התורה ומ"ש ממחובר דרבנן וצ"ע. ולענין הדין נראה פשוט דהך גזירה דכתיבת תופס של"ל ליתא בש"ק וכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל בחי' לגטין בפ' כ"ה שכתב הפך דברי התוס' ז"ל בענין שחרורי עבדים דס"ל דהך גזרה איתיה בשחרורי עבדים וכתב וז"ל וא"ת וא"כ נימא התם וכדברי ר"א בארבע הא אקשי' התם והא איכא לשמה וכו' ואסיקנא דמלתא דאתייא בקדושין ל"ק והלכך לרבה הא בכלל מוליך ומביא וכו' ולרבא נמי הא אסיקנא דמילתא דאיתיה בקדושין ל"ק ובקדושין נמי הא בעי לשמה וכיון שכן לא אצטריך למתני לכתיבת תופסין כשהיא עיקרו משום דבעינן לשמה הוא עכ"ל נראה מדבריו דמאי דלא קתני כתיבת תופסין הוא משום דעיקרו משום לשמה ועיקר לשמה בתורף איתיה בש"ק אבל תופס עצמו ליתא בש"ק

ואך קשה דא"כ דלהך תירוצא כל שעיקרו איתיה בש"ק אפילו שגוף הענין ליתיה לא קתני לה א"כ אמאי קתני הך פסולה דערכאות בע"מ כיון דכל עיקר הגזירה הוא דילמא אתי למסמך עלייהו דעידי חתימה ועיקרו דהיינו עידי חתימת עכו"ם בלבד איתיה בש"ק וצ"ע

והנה גרסי' ביבמות (דף נ"ב ע"א) אמר רמי בר חמא אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט מפני שבידו לגרשה ולאשה בעלמא לא הוי גט מפני שאין בידו לגרשה בעי רב"ח ליבמתו מהו וכו' ע"כ ופי' רש"י ולאשה בעלמא וכנסה וגרשה בו אינו גט הואיל וכשנכתב לא היה ראוי לגרושין ע"ר מפורש יוצא מהך סוגייא דהכותב גט לגרש בו אשה דעלמא כשיקדשנה בין ע"י עצמו בין ע"י שליח לא הוי גט ומאי דנקט תלמודא אמר ללבלר אורחא דמלתא נקט אבל אה"נ דאפילו כתבו הבעל בעצמו לא הוי גט כיון שנכתב בשעה שאינה ראויה לגירושין וטעם הדבר נראה פשוט דכיון שכתבו בשעה שאינה ראויה לגרושין לא חשיבה כתיבה לשמה דרחמנא אמר וכתב לה לשמה שבעת הכתיבה יהא בודאי עומד לגרושין וכתיבה זו אינה בודאי שתתגרש בה דמי יימר שתתרצה לקדש לו וכמו שנראה בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' גירושין ומדברי הר"ב העיטור בסוף מאמר זמן יע"ש

אמנם התוס' שם בד"ה ולאשה בעלמא וכו' כתב דהיינו טעמא כיון שאין בידו לגרשה בשעה שעשאו שליח וכונת דבריהם דס"ל דכתיבת הגט ע"י הסופר הוא מדין שליחות דוכתב דקרא אבעל קאי ומש"ה כל היכא דלא מצי לגרשה עכשיו בשעה שעשאו שליח לאו שליחות הוא דאינו גומר בדעתו לעשותו שליח גמור כיון דמי יימר שבא לכלל קדושין וכההיא דאמרי' בפ"ב דנזיר (דף י"ב ע"א) עלה דאמרינן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם וכו' ואמר רבא מודה ר"י באשה שאין לה לא בת ולא בת בת וכו' אע"פ שהיתה לה אחות ונתגרשה אח"כ וכו' מ"ט דבההיא שעתא דקאמר ליה הוה נסיבן לגברי כי משוי שליח במילתא דקיימא קמיה במילתא דלא קיימא קמיה לא משוי שליח ופריך תנן הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חברו וכו' אם היו פקחין מגלחין זה את זה וכו' בשלמא בתראה הא איכא קדמאה קמיה אלא קדמאה מי איכא בתראה קמיה ומשני אמרי לא משוי איניש שליח אלא במלתא דמצי עביד השתא במלתא דלא מצי עביד ליה השתא לא משוי וכתבו התוס' שם בד"ה באשה שאין לה בת וכו' וז"ל לא משוי איניש שליח פי' ודאי דעת האדם אפילו במידי דלא קאי קמיה והילכך הראשון נפטר בגילוח הב' אבל שליחותא בעו דלא מצי איניש משוי שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא בשעה שעשאו שליח וכו' נראה בהדיא מדברי התוס' אלו דמאי דקאמר תלמודא דמלתא דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח היינו דאפילו אמר לשליח בפי' צא וקדש לי אשה נשיאה לאחר שיגרשנה בעלה לאו שליחות הוא ומגן שוייא דכיון דבשעה שעשאו שליח אין בידו לקדשה מחוסר מעשה הוא והיינו טעמא מטעמא שאין אדם מקנה דבר שלב"ל וכמו כן לא מצי משוי שליח בדבר שלב"ל ולשיטה זו אזלי התוס' בסוגיין דיבמות דכתבו דלאשה דעלמא היינו טעמא דלא משוי שליח כיון דלא מצי לגרשה עכשיו וכמ"ש

וראיתי למהרימ"ט ז"ל בתשובה חה"מ סי' כ"ג שתמה בדברי התוס' דנזיר הנז' וז"ל איברא דק"ל דע"כ למאי דס"ל מעיקרא דקאמר כי משוי שליח במלתא דקיימא קמיה לאו בשליחות דשליח תליא מילתא אלא בדעתו של אדם שאין דעתו אלא במה שלפניו דפריך מההיא דאם היו פקחים וכו' דהא התם ליכא שליחות ואפילו הכי פריך וכו' אלמא הא דנקט כי משוי איניש