נאות יעקב חלק ב כה

מיעוטא אחרינא למעוטינהו דאל"כ למה בעינן תרי מיעוטי חד למעט קרקעות וחד למעט עבדים ודו"ק

איך שיהיה נמצא דכפי דברי הירושלמי לאו היינו טעמא דמחובר משום דבעינן נתינה מיד ליד אלא גזרת הכתוב הוא ופסולה דמחובר מחמת עצמו ובכן אתי שפיר לדעת הפוסלין מחובר בקדושי כסף מהקשא דויצאה והיתה ומה התם גזרת הכתוב לפסול מחובר מחמת עצמו אף הוי' דכסף כן ואע"ג דלא בעינן שיגיע לידה הקדושין

איברא לכאורה נראה דתלמודא דידן לא ס"ל הך טעמא דהירושלמי שהרי אמרו דלרבנן דקי"ל כוותיה ספר לספירת דברים הוא דאתא ואין למעט ממנו שום דבר

אך ראיתי להרשב"א בחי' שכתב עלה דמתני' דאין כותבין על המחובר וז"ל ובירושלמי אמרו טעמא משום דכתיב וכתב בספר מה ספר דבר תלוש אף כל דבר תלוש ואע"ג דבגמרין אמרו דספר לספירת דברים הוא דאתא מ"מ מדאפקיה האי ספירת דברים בלשון ספר קמ"ל דספירה בתלוש בעינן דומיא דספר נראה בהדיא מדבריו שרוצה להסכים טעם זה דהירושלמי אפילו לתלמודא דידן דאיתא להאי טעמא

ובאמת דיש לתמוה ע"ז דאם איתא דטעם זה איכא אף לתלמודא דידן קשה טובא מה שהקשינו לעיל דא"כ אמאי קאמרי רבנן כותב ע"י של עבד כיון דעבדים הוקשו לקרקעות ולפי תלמודא דידן לא שייך למימר מה שתרצנו בעד הירושלמי כמבואר למעיין

ועוד יש לתמוה דנפקא מינה כפי טעם זה דדריש לה מספר דפיסול מחובר גזרת הכתוב הוא לפוסלו וא"כ אם נתנו על עלה של עציץ נקוב דהוי דינו כמחובר לכל דבר כנודע אע"ג דנותן מיד ליד ונתן בידה כל העציץ במקום שאין היניקה פוסקה דחשיב עדיין מחובר הוי פסול מן התורה כיון דהוי מחובר לכל דבר ולאו דומיא דספר הוא ובסוגיין דגיטין נראה אפכא דגרסי' התם כתבו על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר דשקיל ליה ויהיבי ניהליה ורבא אמר פסול גזרה שמא יקטום נראה בהדיא דבין לאביי ובין לרבא כשר הוי מן התורה וכפי טעם הירושלמי אפילו דשקל ויהביה נהליה פסול מן התורה כיון דס"ס מחובר הוי

ועל כן ע"כ צ"ל דס"ל להרשב"א ז"ל דאין חילוק בין לטעם הירושלמי דדריש מספר ובין לטעם דטעמא משום דבעינן ונתן בידה וליכא דלטעם הירושלמי נמי דרשי טעמיה דקרא דטעמא הוי משום דבעינן נתינה מיד ליד ולפיכך מכשרינן בעבד ובע"ן מכיון דאיכא נתינה לידה וכן נראה בהדיא מדברי הרשב"א סי' אלף ורל"ג שכתב בסוף התשובה לתת טעם כעיקר למאי דס"ל דקדושי כסף איתנהו במחובר וז"ל ועוד דאפילו בגטין אין הפיסול מחמת שנכתב במחובר שלא אסרה תורה לכתוב במחובר ותדע שאפילו כתבו על עלה של עציץ נקוב ונתן לה את העציץ דבר תורה לכ"ע כשר ולאביי אפילו דרבנן כשר וכו' ולא אסרו מחובר לקרקע אלא במחובר לקרקע ממש שאפילו נתן לה הקרקע ממש פסול משום דכתיב ונתן בידה וכו' ובירושלמי מפיק לה מוכתב לה ספר וכו' כלומר דמדאפקיה רחמנא לספירת דברים בלשון ספר קמ"ל דספירה בתלוש הניתן מיד ליד בעינן וא"כ לגבי קדושין מנ"ל הרי בהדיא שהשוה טעם הי"מ וטעם הירושלמי דלא אסרה תורה לכתוב במחובר מחמת עצמו אלא משום דאי אפשר לינתן בידה ומשום הכי דן לומר דבקדושי כסף דאין עיכובא שיגיעו הקדושין לידה כדכתיבנא דבזכיה תליא מילתא כשר במחובר

הן אמת דהדבר קשה דכיון דקי"ל בעלמא כר"י דלא דריש טעמא דקרא א"כ מ"ש הכא דדרשי' טעמא לומר דמיעוטא דקרא הוא משום נתינה ובהכי מרבינן עבדים ועציץ נקוב דחזו לגיטא וצ"ע

וראיתי להרב גט פשוט בסי' קכ"ד ס"ק כ"א שדעתו לומר דלפי טעם הירושלמי דדריש מספר גזרת הכתוב הוא ואיסורו מחמת עצמו ופסלינן אפילו בעציץ נקוב אע"ג דשקיל ויהביה ניהליה וכן ראיתי מסכים בס' זאת להר"ב בית שמואל זלה"ה בסי' הנז' ס"ק י"ב דס"ל דטעם הירושלמי גזרת הכתוב הוא ע"ש ויש לתמוה עליהם איך לא ראו דברי הרשב"א ז"ל בתשו' הנז' דיש ללמוד ממנה דס"ל דאין חילוק בין טעם הירושלמי לטעם י"מ כלל כאשר כתבנו וטעמו ונימוקו עמו מהטעם שביארנו דאל"כ תקשי טובא אמאי קאמרי רבנן דכותב על יד של עבד כיון דעבדים הוקשו לקרקעות

איברא דלדעת הפוסלים קדושי כסף במחובר ע"כ צ"ל דסברי אינהו דטעמא דמחובר משום דרשה דספר וגזרת הכתוב הוא ופסולא דמחובר מחמת עצמו הוא כס' הרבנים הנז' וכי היכי דלא תיקשי להו סוגיין דכתבו על עלה של עציץ נקוב דנראה בהדיא דלכ"ע בדשקיל ויהביה ניהלה כולו כשר מן התורה ואי טעמא דמחובר מחמת עצמו הוא נהי דעציץ נקוב ניתן מיד ליד מ"מ מחובר לקרקע חשיב אפשר לומר דהכא מיירי כשפסק יניקת העציץ מהקרקע ע"י שום דבר מפסיק בינו לקרקע קודם כתיבה דנמצא דנכתב בדבר תלוש כספר שהוא תלוש דכיון דפסקיה ליניקה תלוש מיקרי לכל דבר ואין לומר דאם איתא דמיירי בפסיקת היניקה בשעת הכתיבה א"כ הו"ל כעציץ שאינו נקוב ולמה ליה למנקט עציץ נקוב דהא ודאי אצטריך למינקט עציץ נקוב הן למ"ד דעוקר דבר מגידולו דוקא חשיב מחוסר קציצה ולא קוצץ מן התלוש דמשום הכי נקט עציץ נקוב דדוקא עציץ נקוב גזרינן שמא יקטום דהוי קציצה מן המחובר אבל עציץ שאינו נקוב אפילו קטם כשר ואע"ג דכשפסק היניקה בשעת כתיבה מיירי עכ"ז גזרי משום שמא יקטום דהא וכתב בספר כתיב ודוקא אשעת כתיבה קפיד רחמנא שיהא תלוש ובכן מצינן למימר דהכא איירי דאחר כתיבתו החזירו למקום יניקתו וחזר להיות מחובר ומש"ה גזרינן שמא יקטום מן המחובר והן למ"ד הקציצה מן התלוש מיקרי מחוסר קציצה אצטריך למינקט עציץ נ' לאשמועינן כחו דאביי דאפי' בעציץ נ' דאיכא למגזר טפי שמא לא יפסוק היניקה בשעת כתיבה אפילו הכי מכשיר ולא גזר כלל וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם (כ"א ע"ב) ד"ה יצא זה וכו' לדעת ר"ת דפוסל קציצה מן התלוש וז"ל דלאו דוקא