נאות יעקב חלק ב כב

משום דאם קדשה בעיר אחרת המותרת בהנאה דכוותא דעיה"נ דמיירי דאיכא תלוש ומחובר מקודשת מטעמא דאע"ג דמחובר פסול הא איכא בהדי תלוש שמתקדשת בו ואע"ג דבמחובר ותלוש קא מקדשא ודעתא להתקדש עצמה בתלוש ובמחובר ומחובר פסול להתקדש בו זה אינו דהא קי"ל כמ"ד בקידושין דהמקדש במלוה ופרוטה דעתא אפרוטה וכמו שפסקוה כל הפוסקים וכ"כ הרשב"א זלה"ה עצמו בחי' בפ' האיש מקדש וז"ל ואסקה רבא דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי וקי"ל כוותיה והמקדש במלוה א"מ במלוה ופרוטה מקודשת דדעתא אפרוטה וכדתנן בפרקין דלקמן ע"מ שאדבר עליך לשלטון מקודשת ואתמר עלה אר"ל והוא דיהיב לה פרוטה דהו"ל מלוה ופרוטה דדעתא אפרוטה והילכך מקודשת עכ"ל אלא שדבריו תמוהים שם מאי ראיה מייתי לפסוק דמלוה ופרוטה דעתא אפרוטה מהא דאדבר עליך לשלטון דשאני התם דמשום הכי מקודשת שהרי פי' שיחותיו שעיקר הקדושין הוא אפרוטה והדבור הוא משום תנאי אבל באומר התקדשי לי במלוה ופרוטה מניין לנו לומר דדעתייהו שתהא עיקר הקדושין הפרוטה והמלוה משום תנאי להיות נמי שאמר ע"מ שאמחול לך המלוה כיון דהתקדשי לי בב' קאמר דמשמע דב' יהיו עיקר הקדושין וצ"ע. נמצא דלעיקר הדין הלכה רווחת דמלוה ופרוטה דעתא אפרוטה ואמרי' דדעתייהו אמאי שהוא כשר לקדושין וה"נ אע"פ שקדשה בתלוש ומחובר דעתייהו שיהיה עיקר הקדושין בתלוש הכשר והמחובר משום תנאי וכמ"ש לה ע"מ דמי

שוב מצאתי בתשובת הרשב"א סי' אלף ורל"ג ששאלוהו על ראיה זו שהביא מהתוספתא מה שהקשי' ותירץ שם הרשב"א דל"ד למלוה ופרוטה יע"ש. אמנם עדיין ק"ל עוד דאם איתא דתוספתא אזדא לומר דקדושי כסף כשר במחובר א"כ אמאי קאמר דאינה מקודשת דהא כיון דבתלוש ומחובר קדשה דל מהכא תלוש שאסור בהנאה ותתקדש במחובר לקרקע שמותר בהנאה וכבר עלה ע"ד ליישב ולומר דהתוספתא איירי כשלא ידעה האשה שהיתה עיר הנידחת ואדעתא דעיר מותרת בהנאה נתקדשת עצמה וליהנות מהתלוש ומהמחובר וכיון דנמצא שהיא עיר הניחת ולא מצי להתהנויי מהתלוש דאסור בהנאה הוי כעין מקח טעות ומשום הכי א"מ וכמו שכתבו התוס' בפ' האיש מקדש (דנ"ו ע"ב) בד"ה המקדש בערלה וכו' שהקשה וא"ת אמאי אינה מקודשת הא שרי להתהנות ממנו שלא כדרך הנאתן וכו'. א"נ י"ל דמיירי שפיר דאיכא שוה פרוטה מ"מ כיון דהאשה סבורה שיש לה ליהנות דרך הנאתן ואינו כן לא ס"ד והוי מקח טעות עכ"ל

אמנם ראיתי להרשב"א ז"ל בחי' שם בפ' האיש מקדש שהקשה קושי' התוס' ז"ל ותי' שלא הותר שלא כדרך הנאתן אלא לחולה והקשה עוד דהא ערלה וכלאי כרם מן הנשרפין ותנן כל הנשרפין אפרן מותר ותירץ התוס' דהכא בדליכא אלא ש"פ בצמצום וכתב דלא נהירא דהא סתמא קתני ואפילו בדאיכא יותר מש"פ הרבה ועוד דאמרינן בתוספתא המקדש בעיר הנידחת וכו' ואלו מן הנשרפין הן דאפרן מותר ואפילו בדאיכא באפרן יותר משוה פרוטה א"מ ותירץ ז"ל לזה תירץ אחר עי"ש

נמצינו למדין מדבריו דלא ניחא ליה להרשב"א ז"ל לתרץ התוספתא כמו שתי' התוספות ז"ל ודאיירי בדלא ידעה האשה שהיא עיה"נ ומש"ה א"מ מחמת אפרה מכיון שהיא היתה סבורה ליהנות בכל והוי מקח ט' משום דס"ל דהא סתמא קתני ומיירי אפילו ידעה האשה שהיא עוד הנידחת וסברא וקבילא להתקדש עצמה בהנאה פורתא שיהיה וליכא מקח טעות וע"כ קי"ל דהא אפרן מותר ואמאי אינה מקודשת בהנאת אפרן וא"כ לפי"ז הדרן לקושיין דאם איתא דקדושי כסף כשר במחובר א"כ אמאי אינה מקודשת מחמת הנאת הקרקעות והמחובר להם ביודעת האשה שהיתה עיר הנידחת דשוב ליכא מקח טעות וצ"ע

נמצינו למדין דלענין שטר קדושין לכ"ע אם רוצה לקדשה מדין שטר, פסול מדין מחובר אך לענין קדושי כסף איכא פלוגתא דלדעת הרשב"א והר"ן הוי' דכסף לא מקשי' ליציאה ואיכא מ"ד דהוי' דכסף מקשי' ליציאה ופסול במחובר. ומדברי כולם נראה דס"ל דלענין קרקע דקי"ל דקרקע נקנה בכסף ובשוה כסף ה"נ אם נתן למוכר בתורת דמי קרקע אחר והחליפו קרקע בקרקע קנה מדין כסף כיון שקנה המוכר הקרקע בא' מדרכי הזכיה דאלת"ה לדעת הרשב"א והר"ן ז"ל איך מכשירין כיון דעיקר קדושי כסף משדה עפרון גמרי' לה בג"ש דקיחה קיחה ואי בעיקר הדין דקרקע אינו נקנה במחובר מנין לנו לומר שתתקדש אשה במחובר ואף לס' הפוסקים ז"ל לא פסלו אלא מטעמא דמקשי ליציאה ואם איתא דקניית קרקע ליתא במחובר תיפוק ליהו דקדושי אשה מקנין שדה גמרי' לה וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' א' רנ"ו בהדיא דכיון דקרקע נקנה בכסף ובשוה כסף ה"נ נקנה בקרקע דשוה כסף הוא יע"ש

אך בהיותי עומד ע"ז ראיתי להר"ב כנה"ג ז"ל בח"מ סי' ק"כ בהגה"ט אות ב' שכתב וז"ל דוקא בכסף ממש נקנה הקרקע ולא בשוה כסף הראד"ב סי' קכ"ג ומהר"א ששון בסי' ר"ו כתב אם הקונה מסר שוה כסף ליד המוכר יש להסתפק אי סגי וכו' והרשב"א ז"ל בתשובת ח"א סי' א' רנ"ו כתב דקרקע נקנה בכסף ובשוה כסף ויש לתמוה על הראד"ב ומהרא"ש ז"ל איך לא ראו תשובת הרשב"א ז"ל עכ"ד

ודבריו תמוהים בעיני טובא איך עלה על דעתו לומר דמהרא"ש והראד"ב ס"ל דקרקע אינה נקנה אלא בכסף ולא בשוה כסף דאם כן היכי אמרי' במתני' דהאשה נקנית בכסף ובשוה כסף כיון דעיקר קדושין משדה עפרון גמרי' לה ובשדה עפרון ליתיה בשוה כסף ולא תמה עליהם אלא מתשובת הרשב"א זלה"ה והו"ל לתמוה עליהם מגמ' ערוכה

ועוד דהעומד על דברי מהרא"ש ומהראד"ב ז"ל ראה יראה דלא נגעו ולא פגעו לומר דין זה כלל ומה שעמדו שם ב' הנביאים בסיגנון אחד מתנבאים הוא שנסתפקו במאי דקי"ל דקרקע דנקנה בשטר ודוקא במתנה אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן הדמים דאם