נאות יעקב חלק ב טז

כיון דקדושין שאני דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושיו מיניה וע"כ נ"ל כדכתיבנא דלא אמרי' האי כללא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו' אלא היכא דאיכא איזה תיקון ומגדר מלתא דמהאי טעמא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה אבל בכדי אין כח ביד רבנן להפקיע קדושי תורה

והנני חוזר למה שכתבנו דלדעת הירושלמי והריטב"א ז"ל טעם דמקדש באה"נ דרבנן מדין הכסף היינו משום דכיון דקדושי כסף בהנאה תליא מילתא וליכא מ"ל איסור דרבנן או דאורייתא כיון דס"ס לא מטי לה הנאה וא"כ אפילו מן התורה א"מ

ואיכא למידק מההיא דאמרי' בפ' מרובה (דע"ב ע"א) דפריך תלמודא לר"י דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ממתני' דקא מחייבי רבנן השוחט בעזרה לענין טו"מ לימא קסבר ר"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דאי דאורייתא מכי שחיט בה פורתא אסרא אידך לאו דמריה קא טבח ע"כ הרי דפריך תלמודא לר"י אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דמשמע דבהיות דס"ל דחולין שנשחטו בעזרה איסורי הנאה מדרבנן נינהו אתי שפיר ואמאי הא רחמנא אמר דלאו מחייב אטביחה אלא היכא דמזיק בטביחתו לבעלים וכיון דחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה ומכי שחיט בה פורתא נאסר בהנאה והויא הפקר לכל מ"ל אי נאסר מדאורייתא או דרבנן ס"ס לאו דמרא קא טבח דהפקר הוא כיון דאיסורא דרבנן קא רביע עליה ולר"י אמאי מחייב ומ"ש מהמקדש באיסורי הנאה מדרבנן דאמרו דאפילו מן התורה אינה מקודשת מהאי טעמא. וכן ראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' גניבה דין ח' שכתב השוחט בעזרה וכו' אע"פ שחולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה הואיל ואיסורם מדבריהם הרי זה חייב לשלם תשלומי דו"ה עכ"ל. שכוונת דבריו הוא ליישב הא דלפי מאי דפסק הוא ז"ל להלכה כר"י דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מכי שחיט בה פורתא לאו דמריה קא טבח ואמאי מחייב ולזה כתב דכיון דאינן אסורין אלא מדרבנן מדאורייתא הא דמריה קא טבח ומחייב ולא משגחינן בדרבנן כלל. וקשה מ"ש הא דטביחה ומכירה מההיא דמקדש באסורי הנאה מדרבנן וצ"ת

והנה לפי מ"ש מהירושלמי דשטר קדושין כשר באה"נ דרבנן דהיינו טעמא מפני דאעיקרא דמלתא מאי דבעיא שיכתבנו בדבר המותר בהנאה אינו אלא גזרת הכתוב ובכן כיון דמן התורה מותרים בהנאה הא קרינן ביה ונתן מן התורה וסגי ולא משגחינן בדרבנן איכא למידק מההיא דתנן בפ' לולב הגזול (דל"ד ע"ב) אתרוג של דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין ואמרו טעמא בגמ' דכתיב לכם הראוי לכם לאכלה ומש"ה ב"ש פוסלין בשל דמאי דס"ל הדמאי אין מאכילין אותו לעניים וב"ה דמכשירין היינו טעמא דס"ל דדמאי מאכילין אותו לעניים וכיון דאי בעי מפקר נכסי והוי עני וחזי ליה השתא נמי לכם קרינן ביה. והדבר קשה דכיון דדמאי אין איסורו אלא מדרבנן א"כ מאי טעמייהו דב"ש דפסלי מטעמא דאסור באכילה כיון דמן התורה לכם קרינן ביה בהיות דהאי דבעינן ראוי לאכילה גזרת הכתוב הוא ודי לן במה שיהיה ראוי מן התורה וב"ה נמי דמכשירין היינו מטעמא דחזי לעניים הא אי לא חזי לעניים היו פוסלין ואמאי כיון דמן התורה מותר באכילה לכם קרינן ביה ומ"ש מהאי דש"ק דאמרי' דכיון דמן התורה מותרת בהנאה לא משגחינן בדרבנן. וי"ל דב"ש פוסלין מדרבנן קאמרי דאע"ג דמדאורייתא יוצא בו אבל כיון דמדרבנן אסורים באכילה החמירו לומר שאינו יוצא בו דומיא למ"ש לעיל דאע"ג דפסולי עדות מדרבנן הוו קדושין מן התורה עכ"ז אם רוצה לכנוס צריך לקדשה פעם אחרת מדרבנן לחומרא

איך שיהיה נמצינו למדין מהרשום בכתב לענין הלכה דשטר קדושין שכתבו על איסורי הנאה דאורייתא במחלוקת שנוי בן הפוסקים ז"ל דאיכא מ"ד דאינה מקודשת ואיכא מ"ד דמוקדשת כגט דקי"ל דכתבו על אה"נ כשר

אך אם כתבו באיסורי הנאה דרבנן לכ"ע אם קדש בו מקודשת

ואחרי הודיע ה' לנו את כל זאת. מעתה אבא נבא לעמוד במה שיש לחקור בשורש הענין אעיקרא דמלתא גבי גט דקי"ל דאם כתבו על אה"נ כשר דהא נהי דלענין גט לא בעינן דבר שיחשב ממון מ"מ היאך נהנה הבעל מאיסורי הנאה ובשלמא אי מגרשה משום דמצא בה ערות דבר ש"ד משום דמצוה קעביד והוא לא היה רוצה לגרשה ולדידיה לא חשיב הנאה כלל אלא קיום מצוה וקיום המצוה ע"י איסורי הנאה לא חשיבה הנאה דהא קי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו אבל אי מגרשה ברצונו שהקדיחה תבשילו או מצא אחרת נאה הימנה ורוצה לגרשה הרי נהנה מן האיסור שע"י גט זה מתירה לעלמא ועושה כרצונו וכן נמי לענין שטר קדושין דלמ"ד מקודשת אפילו באיסורי הנאה דד"ת או באה"נ דדבריהם לכ"ע נהי דלא בעינא דבר של ממון או מדאורייתא או מדרבנן מ"מ היאך נהנה מאה"נ שע"י קדושין הללו נעשית אשתו והותר עצמו לבא עליה ונמצא שנהנה מאה"נ

ואין לומר דלגבי קדושין הא לא חשיבה הנאה דכל ההנאה הוא מה שמתירה לבא עליה ואותה הנאה לא חשיבא הנאה שהרי מצוה פ"ו קא עביד ומצות לאו ליהנות ניתנו דהא ודאי ליתא שהרי אמרי' בפ' ראוהו ב"ד דכ"ח אמר רבא המודר הנאה מחברו מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים אבל לא בימי החמה ע"כ ופי' רש"י חברו מזה עליו בימות הגשמים שאין כאן אלא הנאת קיום המצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו אבל לא בימות החמה דאיכא הנאת הגוף עכ"ל. הרי בהדיא דאע"ג דבימות החמה מצוה קא עביד ולמצוה קא מכוין עכ"ז כל שנהנה גופו בהדי דמקיים המצוה חשיבה הנאה ואסור והכא נמי נהי דמצות פ"ו קא עביד מ"מ הא איכא הנאת הגוף בהדא ומקריא הנאה וכן כתב הר"ן ז"ל בהדיא בפ' ואלו מותרין דנדרים (דף ט"ו ע"ב) וז"ל וא"ת וכי אמר הנאת תשמישך עלי אמאי מתסר והא מצות לאו ליהנות ניתנו. וי"ל דכי אמרי' מצות לא ליהנות ניתנו ה"מ לומר שאין קום המצוה חשיבה הנאה אבל